יום שבת, 24 בדצמבר 2011

דברי הלל לתלמידו של הרקליטוס

 יש משהו דוחה בצייתנות של המילים; באופן בו הן ממלאות בחריצות כל הוראה שתינתן. יש משהו דוחה בחנפנות הזו, הרצוצה, בקומה השפלה, במבט הכבוי בעיניים. הכל הן יעשו, אם תבקש: ראשון את הנושא להעמיד; את הפועל לדחוק מהמרכז; להעביר נימי-נימים של משמעויות נסתרות; לדחוף את הקורא לרגש מסוים או שמא – להדיר ממנו רגש זה. לומר דבר אחד ולהסתיר עוד שניים, הכל בכפוף לבקשתו של הכותב; לשקר – במצח נחושה, באותם הסימנים בהם אמת נכתבת. ולאפשר, לראשונה, את השקר.

אפילו במריבה איני יכול להיות עמן. ואיך אוכל לריב? הן ברגע שארצה הן מסתדרות בחזרה, באות, עמלניות, נכונות ליום פקודה – ורגע של התמרמרות אין בן, ושום מידה של מרי. ורק המוכנות הזאת – לאן? ומי? ואיך? – ושום דבר מעבר לה. לא חוט שדרה. לא דרך.

הרי זה אי אפשר – זה אי אפשר כך. אי אפשר.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

מורס רגלי


צורה שונה של הליכה ישנה בעיר זרה: הנעלים דנות ומזמרות עם הרחוב, כפות הרגליים שרות הלל לגמישות אבני הדרך. בעת מצעד כזה, לתכלית ההליכה סיבה שונה: לא רק לשאת תיק עור עמוס בשר ומחשבות מצד זה אלי אחר, לא רק תנועה על קו ישר בין א' לבין ב', לא רק פגישות (עם מכרים ועם זרים); לא רק. שכן אופן הליכה אחר ישנו, בעיר זרה, ולו צורה של שאלה.


כי כל טפיפת רגלים על משענת הרחוב כתובה במורס, ואת הקוד היא מרטטת אל העיר. והתשובה עולה ומטפסת בגופך, מבוהן עד קודקוד. ללא מילים הופך הצעד נקישות לשאלה, בלי אומר משיבות המדרכות תשובת העיר. האם אפשר לחיות כאן? התקבלי אותי אליך – שואלות האצבעות, ומקישות בסקרנות על הקרקע. האם תמיד אצא אליך ואת תביטי בי רבת חיוך וממורקה? בכמה אשלם עבור בדידות בעיר הזו? ומה טיבה של זו בעיר כזאת? האם חיים לוחש הנהר במסלולו או שלחישת סירנה תיבלע בנחשולים, במתק מפכה?


אין טעם למלל תשובות של עיר. אין דרך גם. הו, מה יפו פנייך, עיר פאר. מה רך נראה חיקך. כמה שלווה באומר הדברים שאתה מוסרת לי. באיזו מתינות תתנהלי למול שצף שאלותי. חבקיני ואפת; הכשיליני ואוכל. חכי לי ואבוא.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

פוסט עצל.

והפעם, פוסט עצל עם שני שירים, בחסות הלהקה הזוהרת של מתיו הואק, מהדיסק המושלם שלהם מ-2003.



I am not a lamb
but I will sweep sweep sweep
and curl and sleep
all at your feet
 
I am not a room
I will cave, cave, cave
 
And I am not a child
but I am lost, lost, lost...  


(ועוד אחד למיטיבי שמע):



יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

אחאב


נתזי מי מלח על לחיי אז הבטיחוני:
אנוכי אחאב.
אחתור
אל הבדידות,
זו המפלצת חיוורת הפנים, ללא מרגוע
כדי לצוד? כדי לגבור? כדי לנקום? כדי לטבוע?

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

הציטוט השבועי לילד: אבודה עברית


"הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא ירדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עינים כאלה. ודאי היתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.

ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) – גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר, כפליים 'לי', הרי לָהלָהזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן, ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראות האספלטיים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האובסרבטוריות של הרוח (כמה ילדוּת!).

והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית – 'כמה?', וקונים מעט חום שבגוף האישה באותן הפרוטות שלהם [...] בעיר זו בלבד [...] חיים ארבעה מליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מליון נפש! ולכל אחד זוג רגלים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים – ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי – הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום..."


                (מתוך: לאה גולדברג, "אבדות – רומן גנוז", פרק 2.)

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

מסוג אותם דברים הנהגים על גגו של א-ו (בקרוב גם פ) בשעת לילה

לפתע הבנתי: והנה
אני משחק
חמש  אבנים עם עצמי:
חמש אבנימחשבות.

אחת באוויר כשארבע בצד
אם שתים אתפוס, יעופו שלוש
שלוש באגרוף – אז שתים טסות
אחת בטוחה; אל עוד ארבע אשאף

 והנה, כולן אסופות כך ביד
ספרתי: חמש, אף אחד לא נפקד
נו, מה כבר נותר לעשות עם זה אז?

שוב: אחת באוויר כשארבע ביד..

יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

איזה יופי


ציפורנים רבות-אורך, המצובעות בכל גווני הקשת; נעלי-עקב גבוהות; מיני תלבושות שהנוחות אינה ממעלתן; מדוע דווקא אלה מסימני היופי? מה חן מוצא אדם בהם? הרי יש להסכים על דבר אחד: גם אם עבורי אין מדובר בסממנים מושכים (ואודה, שמוזר אני: בראשונה אבחן את העיניים, ולאחריהן – הציפורניים), הרי שיש סיבה לכך שמנהגים מסוג אלה רווחים סביבי.

וסביר להניח שסיבה זו היא שיש אנשים החושבים שיש בכך ממין היופי; ושהנשים חושבות שהדבר יפה; או שהנשים חושבות שהדבר יפה כי הגברים חושבים שהדבר יפה, ואת הטוב בעיניהם הן מחפשות. כך או כך, הן יש לשאול מדוע – למה דווקא כך?

כמענה ראשון ניתן לפטור רוב תופעות שמבקשות לרמז על מיניות. כך צביעת השפתיים, או לבישת בגדים המסתירים טפח וחושפים כפליים. והן המיניות, סוג ראשון של משיכה ועיקרון-של-הצלחה הוא בחברה. ולא צריך לעבור שלוש שנים בלימודי הסוציולוגיה (על כל פנים, אני איני צריך) כדי להבין שיופי, במובן של משיכה מינית, הוא מדד אחד של מצוינות בקרב בני אדם. היפה והמושך תמיד נחשב מוצלח, גם אם אין בו יתרון אחד נוסף.

אבל קשה לי להסביר את הקשר המשוער בין מיניות לבין ציפורן ארוכה. פשוט וקל – אם יש קשר, כמדומה, נדמה שהוא מורכב מכדי להיות פשוט כל כך; ואולי פשוט יש לחפש הסבר יותר.

קל לומר שישנו קשר בין מיניות לבין חייתיות; לכך שבעשיית הציפורנים ארוכות מבקשת האישה להדמות כך לחיה. יש הגיון בהסבר כזה, אבל למה דווקא האצבעות? אם כך הוא הדבר, למה האופנה אינה תומכת בשיעור-יתר של הזרועות, כזכר לפלומה העדינה של החתול? או לדינדון עדין של יתרת חבל שתסמל את הזנב? לא. זה הסבר פשוט מדי. אם כי אולי יש בו דבר-מה, חשבתי פעם. ברי שכל התופעות קשורות היכנשהוא לטבע, אבל נדמה שהקשר בין הטבעי לבין היפה (כך, לפחות, עבורי) אינו קשר של חיקוי אלא דרך של ביטוי: של עיבוד.

קשר עמוק נקשר בי בין יפה לבין סימטרי. נדמה שכך הוא בעולם: האמנות הקלאסית שואפת להרמוניה, הארכיטקטורה של יוון ורומא, פאר היצירה – לשווי מוחלט. גם הטוענים שהיופי, באישה, הוא רק עניין של זוויות ומספרים חושבים דרך ההרמוניה, דרך השאיפה ליחס אוטופי, שווה ו"חלק" מכל הכיוונים. שומת החן של מונרו, לכן, היא רק היוצא-מן-הכלל-הבא-להעיד-על-הכלל; ובתורת כזה הוא רק מחזק את הסימטריה.

אבל הסימטרי כמעט אינו קיים בטבע; הוא יחס אוטופי. אין שני דברים "זהים" בטבע (הנראה), ואין שני צדדים זהים של אותו דבר. לכל דבר, מקני ראמים ועד ביצי כינים, צורה מעט מעוותת. גם כדור הארץ הכחול פחוס בשני צדדיו, ומסלולו סביב השמש – בניגוד ל-2000 שנות תפיסה, אינו "מושלם" ומעגלי, אלא אליפטי ועקום.

אם כך, אולי היופי האנושי הוא בדיוק כך: שאיפה להתרחקות מן הטבעי אל האוטופי, אל הסימטרי, העל-טבעי. ואם הטבע משתנה, ישאף היופי להיות קבוע; ואם הטבע בתנועה, ישאף היופי להדגיש את עמידתו במקום בחוסר מעש.

מה הוא חוסר בשיער בגוף? הוכחה לכך שהאדם אינו חיה, אלא רחוק ממנה.

מה הן ציפורנים ארוכות או מטופחות ברוב הידור? הן בטוחה לכך שבעליהן אינו מבצע שום פעילות פיזית עם אצבעותיו.

ומהו הצבע עליהן? תוספת עדותית לחוסר פעולה (אחרת יישחק..)

ומה הן נעלי עקב? הן ערובה לכך שאין הוא נדרש לעמוד כל היום על שתי רגליו (כך יש לקוות..)

ומה השאיפה "להיות לבן", שלאחרונה שטפה גם תרבויות מזרחיות כהודו וסין? הוכחה לחסות בצל, ולא לעבודה קשה.

ותסרוקות במגוונן, ומלבושים מיוחדים, ותכשיטים עדינים, וכל מה שאינו נוח ולא מאפשר לבעליו לבצע פעילות בנקל ויעילות, מרמזות כולן על אותה נקודה בדיוק: בנו אין טבע, טוענת היצירה. אנו אנושי מורם: אין אנו זקוקות לעבודה, אין אנו צריכים לעמול, אין אנו ככל המינים: אנו מעל. לנו הכסף.

הן דוק – במהלך אלפי שנים של חסרון, מודל היופי במלאות היה. אלות היופי רחבות חלציים ומלאות גפיים היו, והגברים ההדורים מילאו בטנם בכריות, אם משמניהם לא הספיקו. ומה קרה מאז? למה הפך דווקא הרזון לדגל היפעה?

הן מה היה שומן אי-אז? הוכחה לכך שבעליו אינו זקוק לעבודה קשה; שיש לו די והותר למחייתו שיכול הוא למנוע מעצמו עבודה קשה, שיש לו די למחייתו כדי כך שאין הוא חושש אל המחר (והרי אם היה חושש היה אוכל פחות היום). הוא הוכחה למצב חומרי שנמצא מעל הטבע "הרגיל".

ומה היום? היום לרוב בני האדם מזון לרוב. ובארצות המערב הרבה מעבר. אט אט חילחלה ההכרה בכך והנה - הן הרזון כאן משמעו שלבעליו יש את הזמן, החופש הכלכלי, כדי לטפל בעצמו כדין. כדי לא להגזים באכילה. כדי לאכול מאכלים מזינים. כדי לשלם לחדר כושר, כדי לשכור מאמן אישי. ובטחונו במצבו עלה כל-כך, שהוא ישאיר עצמו במצב שבו, עם חסרון אוכל פתאומי דחוף, יהיה מצבו רע בהחלט מחברו שהרזון רחוק ממנו. עד כדי כך עמוק הוא בטחונו בבטחונו.

שכן הכסף, כמו היופי, הוא סממן שני להצלחה אצלנו (ור' מישל וולבק לפרטים נוספים לעניין זה).

ובוודאי שגם לעניין זה מירוץ חימוש משל עצמו – זה מבקש להמציא דרכים להיראות כאילו אינו עובד, ולעבוד; וזה מבקש עדויות הולכות וחותכות לכך שאכן אינו עובד.

ואך לפני כמה שבועות גיליתי שאולי אמרו זאת בעניין היופי; טענתי בעינה עומדת  - לא קראתי, ואיני יודע אם אכן אמרו כך או שלא.

יום ראשון, 31 ביולי 2011

הציטוט השבועי לילד: מאירועי דיומא

מוקדש לאפ', שיש לה, אבל קצת אחרת.

"שלוש מאות אלף פליטים בקאליפורניה, ורבים בדרך. ובקאליפורניה היו הדרכים עמוסות באנשים בהולים, שהתרוצצו כנמלים: מושכים, דוחפים, מרימים, עובדים. אל כל משא של איש אחד נשלחו חמישה זוגות ידיים. למראה כל קומץ מזון נפערו חמישה פיות.

בעלי-האדמות, שיכלו לאבד את אדמתם אם תפרוצנה מהומות, בעלי-האדמות שידעו היסטוריה, שהיו מסוגלים לקרוא ספרי היסטוריה, מעיניהם לא נעלמה העובדה החשובה: כל אימת שהרכוש מצטבר בידי מתי-מעט, הוא נלקח מהם בסופו של דבר. והעובדה החברתית: כשרוב רובו של העם סובל מרעב ומקור, האנשים לוקחים בכוח הזרוע את הדרוש להם. וגם העובדה המזעזעת הקטנה שהדהדה בכל ההיסטוריה האנושית: הדיכוי פועל לחיזוק המדוכאים ולליכודם. בעלי האדמות הגדולים התעלמו משלוש אזהרות היסטוריות אלה. מספר בעלי האדמות פחת והלך. מספר המנושלים גדל והלך, וכל מאמציהם של בעלי האדמות הופנו לדיכוי המנושלים 

[...]

הטרקטורים שגזלו מן האנשים את מקור פרנסתם, מנופי הפלדה שהעמיסו מטענים, המכונות שייצרו בכוח עצמן בלי עזרת יד אדם, מספרם של כל אלה גדל והלך. משפחות רבות יותר ויותר יצאו לנוד בדרכים, ללקט שיירים משולחנות בעלי החוות הגדולים, ונפשם יצאה לאדמה שלצידי הדרך. בעלי האדמות הגדולים [...] כל העת היו שרויים בפחד: שלוש מאות אלך איש – אם יקום להם מנהיג – זה יהיה הסוף. שלוש מאות אלף איש, רעבים ואומללים ,אם הם יתארגנו, האדמה תעבור לידיהם. [...] בעלי האדמות הגדולים, שרכושם הפך אותם, בעלת ובעונה אחת, לרמים מבני תמונה רגילים ולפחותים מהם, הלכו לקראת אובדנם. הם השתמשו בכל אמצעי שבסופו של דבר עתיד היה להוביל אותם אל מפלתם.

[...]

איש אחד, משפחה אחת, גורשו מעל אדמתם. מכונית רעועה מיטלטלת בכביש מערבה. איבדתי את אדמתי. טרקטור בא וגזל את אדמתי ממני. אני בודד ונפחד. ובלילה חונה משפחה אחת בתעלה, ועוד משפחה עוצרת, וקם מאהל. שני הגברים קורסים ומשוחחים, והנשים והילדים מאזינים. כאן נרקמים ניצני המרד. למי ששונא שינויים ופוחד מהפיכות, יש לומר: הפרידו בין שני הגברים. החדירו לליבם פחד זה מפני זה, שנאה זה כלפי זה, חשד זה בזה. כאן ראשיתו של הדבר שאתה חושש מפניו, כאן נובט הגרעין. שכן התחושה 'איבדתי את אדמתי' משתנה. תא בודד מתחלק, ומן החלוקה מתפתח הדבר השנוא עליך, ונולדת התחושה 'איבדנו את אדמתנו'. כאן טמונה הסכנה, שכן שני אנשים אינם בודדים ומפוחדים כמו איש בודד אחד. ומתחושת ה"אנחנו" הזו מתפתח דבר מסוכן עוד יותר: 'ש לי קצת אוכל' לעומת 'אין לי אוכל'. אם המסקנה היא 'יש לנו קצת אוכל' זה הצעד הראשון לקראת מרד. הכיוון ברור. כל שנותר לעשות הוא להכפיל זאת, והאדמה הזו [...] תהיה שלנו. זו הפצצה העתידה להתפוצץ. זו ההתחלה – המעבר מ'אני' ל'אנחנו'.

אם אתה, בעל הרכוש, מבין זאת, תוכל למלט את נפשך. אם תוכל להפריד בין סיבה למסובב, אם תבין שפיין, מארקס, ג'פרסון או לנין היו המסובב, לא הסיבה, אולי תוכל להציל את עורך. אך אתה אינך מסוגל להבין זאת, שכן בגלל רכושך אתה נעשה 'אני' לנצח, נצח מפריד בינך לבין ה'אנחנו' ".



--    ג'ון סטיינבק "ענבי זעם" (פרקים 14, 25). מאנגלית: תמר עמית.

יום רביעי, 6 ביולי 2011

הציטוט השבועי לילד: אין חדש תחת השמש (פוסט אנכרוניסטי)


"מרנ"א אמ.די. 517

מדינת ישראל, בהיותה מדינה קטנה ומוקפת אויבים, זקוקה כדי להגן על עצמה לכלי נשק רבים ומתוחכמים (יעילים ופיקחיים). והנה בימים אלה התבשרנו על המצאתו של כלי נשק חדש ויעיל שיהפוך כל מלחמה למשחק ילדים ממש. הכלי הוא ה-מרנ"א אמ.די.517. מרנ"א פירושו – מטול רקיטות נגד אדם, והכלי החדיש יטיל רקטות (קליעים מוטסים בכוח דלק) בעלות קליבר 5.17 אינטש (כ-126 מ"מ) ויפגע בכוחות רגליים של האויב בגורמו להם אבדות כבדות בגלל התפוצצות חומר-הנפץ שבחרטומו של הקליע הכבד.

אנשי-צבא שבדקו את המרנ"א במעבדותיהם המשוכללות (מתוחכמות) אמרו אחר כך שהרקטות ממש ריטשו (ריסקו) את בני-מעיהם של המטרות הנסיוניות. הם אמרו שאם המרנ"א מתופעל (מופעל) ע"י לוחם מאומן היטב, יכול חייל בודד אחד להשמיד עשרות אנשים אחרים וגם לגרום נזק כבד לרכושו של האויב ולעמדותיו.

אנשי-מדע שפיתחו את כלי הנשק הנפלא, עמלו על בנייתו כשלוש שנים, והם סיפרו כי אורכם של החוטים הטמונים במוחו האלקטרוני (החשמלי) של הקליע, מגיע ל-19 מטר. אכן מוח פקחי..

עתה עמלים המדענים על פיתוחם של דגמים (סוגים) נוספים של המרנ"א. מלבד המרנ"א אמ.די. 517 שבחרטומו טמון חומר-נפץ מרסק, נבנה עתה המרנ"א ג'י.אל. 517, שישא בחובו (בתוכו) חומר-נפץ מצית. רקטה זו לא תרטש את מעיו של האויב, אלא תשרוף אותו למוות. קליע זה גם יהיה מעוצב (עשוי) בצורה נאה יותר ויוסיף חן וצבעוניות לשדה הקרב.

חיילים רבים שהשתמשו במרנ"א החדיש חזר משדה-הקרב מרוצים ושמחים וסיפרו כי מעולם לא נהנו כל כך להילחם.

אכן, רבות תורמים המדענים והמדע למען בטחונה של ארצנו שבוודאי תרכוש (תקנה) את המרנ"א החדש שיעזור לה רבות בריטוש (מעיכת) בני-מעיהם של אויבנו ושריפתם (צלייתם) למוות."

מתוך: Zoo ארץ Zoo? 'מה חדש במדע?' (ע"מ 132). נדפס לראשונה בשנת 1975.

יום שלישי, 28 ביוני 2011

ערים וזיכרון #28611

בעיר הולדת, אין הבדל גדול בין מבט-ממעל, הצופה אל העיר, לבין מבט מן הקרקע, הצופה לכוכבים. באורות עדינים זוהרים בתיהם של החברים, של החברים-לשעבר, של החברים-של החברים, ושל חברי-החברים לשעבר, בולטים מתוך המפה החשוכה, איש איש ואורו; כל אחד מוגדר על ידי מערכת קואורדינטות של הזיכרון, המקבעת אותו בערכים מוחלטים לנקודת המבט שלי, של הצופה. כל כוכב מתאפיין במהותו: מי מהם הוא שמש, וזוהר את זוהר ההיכרות; מי מהם ירח, והזיכרון שעולה מהתבוננות בו אינו אלא הדהוד של זכרון כוכב אחר, מראה של מי שמאיר עבורו.

בעיר הולדת אין הבדל בין אסטרונומיה וארכיאולוגיה. הן המבט אל הכוכב, אל הזוהר ברקיע, אינו אלא תצפית על העבר: אל אור שנוצר לפני מליארד שנה, חצה יקום ומחציתו עד שפגע בעין. ומי יודע מי מבין נגה הבתים שבמפת העיר עדיין מתקיים – או שהאור המנצנץ נוצר אי-שם, כשעוד פעם אז בשבילי, ובינתיים כבתה החברות, ובקרוב יידום גם הנצנוץ?

אכן, מלאה עיר הולדת בשני אלה – בכוכבים זורחים המאירים ובכוכבים זורחים שכבר כבו מזמן. ולמביט למעלה או למטה אין אלא להמתין – ולחכות - ולקוות..

יום ראשון, 26 ביוני 2011

הציטוט השבועי לילד: עניינים.

עניינים, מתישים העניינים כל יום
כל יום, כל יום
עד עפר.
נשרפו הפיוטים הקשקושים
קשקושים, קשקושים.

כל השנה חיתה, היתה
ופתאום לקחה, ארזה והלכה.
הנה שוב שמחים העניינים, אצלי.
עכשיו את כל הערב במתנה
מתנה, מתנה תאמין.
אני רק אדבר.

מידי העניינים זרמו נורא,
עניינים מידי
ופתאום עלו בלהבה,
נשאר רק חלום.

כל השנה היתה
חיתה, היתה, לקחה, ארזה וברחה
עכשיו העניינים כאלו עצובים, אצלי
עכשיו את כל הערב במתנה,
מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

(ולדימיר ויסוצקי - עניינים. תרגם, ככל הנראה, ארקדי דוכין.) 

יום רביעי, 8 ביוני 2011

כמה מחשבות על מתנה ובחירה

 "הוי ידידי! אין ידידים"
                       - אריסטו

מהי מתנה? מתי נאמר שמתנה – היא בעלת משמעות, או ערך? ברור לי, ממרום שנותי, שיש הרבה סוגי מתנות שאין להן ערך, או שהערך שלהן פחות (וכמובן שאין המדובר בערך כספי). מתנה שמישהו מעניק לך רק על מנת ש- (תחבב אותו, תעניק לו בחזרה, שיוכל לדרוש ממך דבר-מה ולהשתמש במתן המתנה כהוכחה לכך ש"אתה חייב" לו). ברור גם שיש מתנות שאין להן ערך בכלל – למשל, כאשר אדם מעניק מתנה רק כי הוא חייב (או כי זה יום ההולדת, ואי אפשר שלא). מתנות דודתיות מהסוג הזה – מה תועלת בהן ואיזו שמחה אפשר להפיק מהן?

למעשה, כשאני מתבונן במתנות שקיבלתי, ובמתנות שהייתי רוצה לקבל, דבר-מה אחד עובר ומסמל את כל המתנות שיש בהן ערך: בחירה. בחירה, במובן של הענקה באופן בלתי-כפוי לחלוטין. מתוך החלטה עצמאית, אוטונומית. בחירה להעניק מתוך רצון להעניק – ולא מתוך רצון לדבר מה שחיצוני למתנה הזאת. מסוג אותם דברים שמאחוריהם עומדת הטענה "רציתי לתת לך X סתם-כך"; או "כדי לשמח אותך". או "כדי להזכיר לך שאתה חשוב לי".

כשחושבים על זה לעומק, ככל שהמתנה היא אקט שמכיל בתוכו יותר "חופש", הריהי, בעיני, בעלת משמעות גדולה יותר. וכן, כשאני חושב על זה, קיים מושג אחד שהענקתו לאחר היא אקט מלא ושלם של חופש כזה; דבר-מה שאי אפשר לכפות אדם, באף אמצעי שהוא, להעניק לאדם אחר: את עצמו.

אפשר לענות אותי ולכפות עלי לומר כל מה שהמענים ירצו; אפשר לכפות עלי כל מחווה גופנית שבדמיון; אפשר להכריח אותי להעניק כל דבר חומרי ששייך לי; אבל אי אפשר, בשום אמצעי שאני מכיר, להכריח אדם להעביר לאדם אחר את עצמו – "באמת". את עצמו באופן המלא והשלם ביותר שאפשר להעביר; על כל הפגמים והמחשבות המוזרות. המוכנות הזו לפתיחות היא אקט עליון ואחרון של בחירה חופשית, של רצון אוטונומי, והיא מבטאת את הרובד העמוק ביותר – הנסתר ביותר, וזה שאין לאף אחד גישה אליו -  ומפה, הרי שהוא גם האמיתי ביותר – באדם.

אל תתנו לי דבר; העניקו לי אתכם – זו קריאת האדם המחפש קשרי-אמת. לא אעניק לך דבר, מלבד עצמי – זו קריאת האדם המחפש הד לקריאתו. אך האמנם ראוי אתה – האמנם ראוי אני – לפתיחות שכזו?

יום שישי, 27 במאי 2011

מזה הבלוגהזה בכלל


(בום. ספלאש. גחחחחק. חיחיחי). (בום. ספלאש. חיחיחי. גחחחחק). (בום. ספלאש. קלוינק. חיחיחי גחחחחק). (חיחיחי ספלאש. גחחחק).

בשלב מסוים, זה נעשה ברור שהם לגמרי הגזימו. אפשר לדבר מהיום ועד מחר על דו קיום, אבל כשכל מאות הגמדים שבתוך הראש מחליטים בבת אחת לזרוק עוגות קצפת בזמן שהם מקפצים מעלה-מטה על טרמפולינות, אי אפשר לעמוד מנגד בחיבוק ידיים. ולו בגלל שצריך את הידיים כדי להגן על הפנים. קצפת בעיניים זה לא דבר נעים במיוחד.

אז ניגשתי ובזהירות ביקשתי מכל אחד מהם שיירגע. הרי בכל זאת, המדובר פה בראש שלי, ועם כל הכבוד וההערכה הראויה, הרי לא הגמדים יסייעו לי לנקות את שאריות הבצק מהריפוד של הספות בחדרים של המוח, לגרד את הקצפת מהקיר או לאסוף את המגשים הריקים מהרצפה. את זה צריך לעשות לבד, אחרי שהם נרגעים ונרדמים על הספות, בתוך הלכלוך, באמצע הזוהמה.

זה לא עזר. למעשה, זה רק גרם להם להיות עצבניים יותר. שכבת הקצפת על העוגות נעשתה עבה יותר. הם התחילו להחטיא אחד את השני בכוונה, וטינפו את כל הקירות בתנזי קצפת מדושנים.


ואז החלטתי, שאין ברירה אלא לפרוש על השולחן את כל החלקיקים, ולהתחיל לברור אותם אחד אחד. לשתות את הקפה, ולבחון מה אומרים הגרגירים. להסביר את כל החלקים, חלק-חלק בעצמו, ולבדוק אם יש איזו שיטתיות. אם יש סדר בדברים. אם אפשר לתאר את מסלול התעופה של עוגת הקצף בנוסחה סופית. אם אפשר להשתמש בנגזרת של הנוסחה כדי לברר מה אחוזי השומן של הקצפת. אם אפשר להיעזר בה כדי לנבא אם היא תפגע בגמד ג', או שתסיים את חייה בזליגה איטית מהספות בחדר ההמתנה.

כי לי אין את הגמד השישה עשר, שעוצר ומחכה ונשאר בחדר. ואין לי את היכולת לעצור אותם. אחר אחרי השני הם רצים, ואחרי השלישי בא השישי, ואחר כך מספר שלושים ושלוש ב'.

כל מה שנשאר הוא לנסות ולהבין אם בהקשר שבין זריקה למריחה, שבין גיחוך להטחה, יש איזו שיטה, מסר שחבוי, אולי טענה שמסתתרת. אולי בין כל המחשבות יש חוט שמקשר? אולי יש משהו מושתק שמבקש להתבטא? אולי כל זריקה לבדה היא נקודה, וכשמחברים את הנקודות בזו אחר זו, אבל בסדר הנכון, פתאום מתגלה בין הקווים דוגמת ספינה עם שלושה תרנים.

אנא, ילדים, צבעו את הספינה בצבעים בהירים ושילחו למערכת. בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים (איראנים).

יום רביעי, 25 במאי 2011

הציטוט השבועי, פעמיים כי טוב

אם תלמד אותי לרפא
אותך בחשך, ארפא את החשך.
אם תלמד אותי לכתוב בחשך,
אלמד את החשך
לכתב.

(חזי לסקלי – "לימודי רפואה ולימודי ספרות", מתוך "באר חלב באמצע עיר").


יום ראשון, 22 במאי 2011

הציטוט השבועי: רוחסערה

"זעם אימים יתקפנו, אפו, כרגיל, התלקח בו:
'ככה יאה לי! – שאג – כי נשקי אשר לי לא זכרתי!
למה זנחתי אפי, עזוזי, איומי ואבגוד בם?
למה בחרתי בלשון תחנונים, באורח לא לי הוא?
יען הכוח זיני: בקדרות עננים יעזור לי,
בו אסכסך מצולה ואלון מסוקס אעקור בו,
שלג כאבן אשית ואכה בברד את הארץ.
הן אנוכי, בפגשי את אחי הרוחות ברקיע,
(שחק – שדה-קרב לעוזי), בזעם-נקם אלחם בם,
רעש אימים ישמע בקרבות מחובו של האייתר,
אש להבות מצלעי העבים הקרועים מתפרצת!
הן אנוכי בחודרי לחביון אדמה מקומרת,
מעמקי מערות אפלות אתנשא עלי שכם,
ליל רפאים אחריד ואחיל באפי את הארץ!"

מתוך: אובידיוס – מטאמורפוזות ו' 686-699 (מלטינית:שלמה דיקמן)

יום שני, 16 במאי 2011

לחישות


"העץ אינו רוצה בחברתנו", הן כך לוחש הרוח בשיחים. "ראו כיצד נישאה קומתו, כיצד ראשו מבני הקרקע התרחק".

"העץ אינו רוצה בחברתנו", עוד חוזרת הלחישה. וכל זרועות השיח אז עונות לו חרישית "כי עד אתמול קרוב היה אלינו, וצמרתו מארץ לא נפרדה. עת סופה את כל עלינו אז פזרה, היה פזור כמותנו, ובעת רגעה שקט בשתיקתנו. הנה ואך עברה שנה, ומבטיו אל הרקיע נשואים, ויש שאת עליו יכוף משב-גבהים בו לא נרגישה. וכשסופה האדמה גורדת, לא ינוע אף עלה בצמרתו. כי כה שונה כעת הוא מאתנו. את תנועתיו כבר לא נוכל לפענח".


וזה העץ - היענה? או שמא הרהוריו אוטמת הקליפה, אשר עבות גידל כדי לשתוק; כדי להדוף; כדי לא לשמוע.

יום שבת, 7 במאי 2011

הציטוט השבועי: כבלים ונישואים


"גורדוויל פתח פיו לספר עניין הרצח – והנה התחילו כבלים, כבלי-ברזל כבדים, נמשכים ויוצאים מתוך הפה, בלי הפסק, נמשכים ונערמים לרגליו לגל גבוה, ועמם מזנק מפיו סילון של דם. לא היה ביכולתו לסגור שוב את הפה, ולא להוציא הברה. תקף את גורדוויל פחד לא-אנושי, לפי שהבין, שהכבלים יהיו בעוכריו. אה, אילו יכול לדבר ולהוכיח צדקתו! ניסה לעשות סימנים בידיו, אך הללו לא נשמעו לו אף הן. מלבד זה גם ידע, שסימנים ללא תועלת הם. צריך לדבר, לדבר! והנה התחיל מושך בידיו את הכבלים מפיו בתקווה שהם יתמו במהירות ויוכל לדבר. הידיים נתלכלכו בדם והכבלים לא פסקו. מסביבו כבר היתה ערמה גדולה, שהקיפה אותו כמין חומה.

[...] ומיד תפסו אותו, טילטלוהו וסחבוהו דרך מסדרונות ומרתפים אפלים; לצעוק לא יכול, כי הכבלים עדיין נמשכו מתוך פיו, ללא קץ ותיכלה. אחר הוכנס לתוך חדר עגול והוא ידע, שזהו מין כבשן מוסק ושעכשיו יצלוהו חיים. הרי זוהי האינקוויזיציה! – רצה למחות – האינקוויזיציה בטלה זה כבר והיא אסורה! שלא כחוק אתם עושים לי זאת! אך לא יכול להוציא הגה. התחילו לפשוט לו בגדיו ואחרי פשיטת כל בגד גבר עליו החום עד למחנק והצמא שרף את פיו ואת קרביו. הוא עשה בידו סימן, כי יתנו לו מה לשתייה. האנשים חמלו עליו והביאו לו מים. אולם המים, בלגמו מהם, נהפכו בפיו לאש צורבת, שהייתה קשה לו פי אלף מעינויי הצמא. אללי! – גנח בייסוריו – הם מתעללים בי! חוסו נא, הבו לי מעט מים פשוטים! כיצד אפשר להתאכזר כל-כך! ברותחים הרי אי אפשר לשבור את הצמא!"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.

יום שני, 2 במאי 2011

כתב הגנה

(לבעלת המרפסת)

עת לקרוב ועת לרחוק
עת לפרוק ועת לקפוץ
עת לפרוץ ועת לבנות
עת כמים, עת כאבן
עת עצור ועת בלי רסן

ואף אם כזו רוגשת
והגן ננעל בכשף
וגם אם נדמה - לגשת
הן קשה, ו"יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת" אחותה

הן בתוך הגן מחצלת של תודה
ועליה כל אשר הוכן לסעודה:
כאן תבשילי חיוך, שם מאפי-שמחה
ועוגת חיבה ודאגה
לקינוח מוסתרה.

יום ראשון, 1 במאי 2011

בפרוץ שנה


ויש האומרים: בדידות היא תוצאה של מצב בו יש מעט מדי אנשים בחיי אדם. ויש האומרים: בדידות הוא הצורך בבני אדם. יש שטועים. ויש שצודקים. לא, אין בדידות המצב בו מעטים האנשים בחיי. בדידות היא המצב בו הצורך בבני אדם אינו פרי רצוני, אלא פרי הכרח; אינו פרי בחירה, אלא פרי כורח. פרי כאב. הו, מלא אפי בריחה המתעתע של ההשתוקקות לבני האדם. ואותו ניחוח בשום הפך כהרף עין רקב. וכריחה של נבלה היו לי בני אדם.

אודה כנשבע: הנה באים ימים, בהם ישאף אדם לשקט; לביטול אותו הצורך  באחר; לממשק שונה של יחסים; לנתק. כי הנה, באלף שאגות טוען כנגדי אותו הצורך; באלף תחפושות יבגוד בי. באלף מקרים יעמוד כמגחך מאחורי המאורעות, ובאלף אחרים ירמני. לא, כי אמצאנו, כי באלף ואחת תחבולות אבטלנו, כי אתפתל ואתנגד ואאבק ואביאו אל ברכיו, ובשסף מהיר של חרבי אמיתנו. לא, כי לא יקום.

ומי אתם לי? הכצורך יחסי עמכם, או שמתוך בחירה אקיימכם, באשר הנכם בי? הו, הראויים אתם להיות קשורים אלי מתוך בחירה?

יום שבת, 23 באפריל 2011

הציטוט השבועי: ללא כותרת

"המונים, המונים זרמו לתוך הפרטר, המואר אור כתום-בהיר צורם, וזרמו מתוכו, אלו מעורבים ומסובכים באלו, ערב רב של נמלים מתנועעות, אוכלוסי יום א', פועלים, פקידים, משרתים, שפחות. יצאו לקראת פגעים, ביקשו אוונטורות, כדי להצטייד לששת ימי הפעולה העכורים והמונוטוניים. והפרטר שאג וצרח באלפי קולות מסוכסכים זה בזה, הזמין על ידי כרוזים ותיבות-נגינה צרודים, על ידי מוקיינים צבועי-פרצוף, קופים, גמדים, נשים ענקיות ומסורבלות שלא כרגיל; על ידי כושים והודים מזוייפים, אתליטים בני יומם בזרועותיהם המעורטלות והשריריות כשל קצבים במקולין; על ידי גופות-דונג בלתי נעות בארונות זגוגית, אקרובטים בחלוק מלפף מצבע עור הבשר; על ידי "עושי פלאים", אמגושים, אשפים, בולעי-חרבות למיניהם – הזמין בצווחה מחרישה, ובעמרי זוהר מסנוורים, "שלא להחמיץ את השעה ולהיכנס, להיכנס, בבקשה מכם, אדוני וגבירותי!". תיאטרון הפרעושים היה כאן, כל מיני נדנדה, צריפי ירייה וקלע עם פרסים משעממים לזוכה, קרקסאות פחותי דרגה ובתי קינו למחזות "מערב-פרוע", מסילות הר ובקעה, גלגל-הענק, קרוסילים מכל המינים, "איש המהלומות", קבריטים זולים, מוכרי נקניקים רותחים ומוכרי מיני מאפה ופירות, מסבאות, שיכורים גועים, יצאניות ממין גרוע, הכל היה כאן, כדי סיפוק צורך-התענוגות הפשוט והתמים של דלת העם.

אבל מאחורי כל זה, מאחורי מוכרי התענוגות ולקוחותיהם, רבצה עניות, ומחלה וייסורים שכנו שם בקביעות, כגרעינם האמיתי והעיקרי של הדברים, כתמצית תמציתם – זאת הרגיש עכשיו רודולף גורדוויל בעברם על-פני מבוא הפרטר העממי, הרגיש בבהירות נוראה ומתוך לב מכווץ. נעשה לו צר בגרונו, צר עד כדי מחנק, כאילו הופרשו לפתע מתוך האוויר כל חלקי החמצן שבו. בדידות מוות תקפתהו, ועורק נרגז התחיל פועם מתוך גופו כלפי צדעיו, מלמטה למעלה, מקיש כמעט בנשמע [...]"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.

יום חמישי, 14 באפריל 2011

אתיקה מונדית


"רואני כי הלאוך זבובים ארסיים, כל כולך שרוט עד זוב דם; וגאוותך אף מכעס תמנעך. רעיך יהיו תמיד זבובים ארסיים; כל מה שגדול הוא בך – הוא הדבר שבהכרח יהפכם ארסיים יותר, ומדי פעם זבוביים יותר. ברח, ידידי, אל בדידותך, אל אשר נושב שם אוויר פסגות חזק. לא נועדת להיות מניפת זבובים.
                                                                                                                                 כה אמר זרתוסתרא."

ככל שאני מעמיד חקור אל תוך התגובות הבסיסיות, האינסטינקטיביות, שסיגלתי לעצמי לאורך השנים, אל האופן שבו אני מגיב לבני אדם, אל האופן שבו אני תופס את האופן שבו הם פועלים, האופן שבו אני תופס את הדרך שבה יש להגיב על האופן שבו הם פועלים, מודל אחד הולך ומתבהר, כמו שתופסים דגם של דבר-מה שמתחבא בתוך ציור תלת מימדי: אני מאמין באתיקה מונדית.

כך, מאמין שאנשים, שבני אדם, הם יצורים סגורים. ההחלטות שלהם הן פנימיות, אוטונומיות ואין לאף אדם שום זכות להשפיע במישרין על האופן שבו אלה מתקבלות. לעולם לא אומר לאדם אחר מה הוא צריך לעשות. לעולם לא אומר לאדם אחר מה אני חושב שהוא צריך לעשות. אני מכבד אותו, בהיותו אדם, יותר מדי בשביל לחדור כך אל תוך הזכות האינטימית ביותר שלו, זו שמכוננת אותו בחינת אדם. אני מכבד אותו, בהיותו אדם, יותר משהוא מכבד את עצמו בהיותו כזה.

איני אוהב כשמפריעים לי – כשאומרים לי איך אני צריך לפעול, כשמייעצים לי איך אני צריך לפעול; איני שואל לדעתכם מסיבה זו בדיוק: שהיא איננה רלוונטית. לכך צריך אדם לשאוף: שהחלטותיו ישקפו נאמנה אותו בלבד, את רצונו, את תפיסותיו – שלו, לא של רעו. מכך צריך אדם לברוח: שכשישאל "למה פעלת כך" כי יענה "הן כך אמרו לי" – וחד הוא אם אותו אומר אדם, דמון או אלוהים (ואף שטן). מעדיף אני לחבק את טעותי, מלצדוק באלף צדקותיכם.

אין משמעו שבני אדם פועלים בשטח ריק, סטרילי, בהחלטות פלסטיות בלי חיכוך. לא, החיכוך קיים, והוא קיים בדיוק בגבול של בין ההחלטה שלי להחלטה שלך: והוא קיים בדיוק באותו מובן שבו אני אומר "הן כך החלטת; על כן אחליט אני כך". והוא קיים בדיוק באותו מובן שבו אתה אומר "ולוואי שלא בחרת כך, אבל משבחרת כך, תהא זו תגובתי". אכבד כל אדם בהיותו בוחר; אבוז לו באשר לא יבחר; אבוז לו באשר יתכחש לכך שבחירתו – בחירה שלו היא; אבוז לו באשר לא יקבל כל תוצאה שמהחלטתו נובעת כבנו-יחידו אשר אהב. אבוז לו באשר יתחרט על בחירתו ויאמר "הלוואי ואחרת החלטתי" – הרי דבר זה משמעו "הלוואי ואחר הייתי" – ואם באחר חפצת, אזי לאחר כזה עליך להפוך.

לבד אני עורך את שיקולי ולבדי אחליט. לבד אבחן החלטתך ולבדי אגיב. לבד אענה. גם לבדי אברח.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

הציטוט השבועי - שלושה קולות

"התחלחל אדום-החזה וקפץ על עץ 'ביוטי' צנום, שעמד מקרוב. משם שרקרק והתקיף את הישישה. אך קרובו הצעיר נעשה קשוב מאוד ובענוה רבה ובנימוס גדול אמר אל הסנטה-רוזה:

'דודה, אז למה, באמת, גדלו העצים?'

'שב בשט ואל תגרד לי בענפים - אספר לך. יום אחד באו הנה האנשים, ולאנשים האלה כבר היה הכל בפנים, כי להם לב, ולא כמו לכם, ולא כמו לנו, שאין לנו לב. והיה להם שם בפנים כבר כל מה שאתם רואים כאן!'

'איך זה? היה להם לב כל-כך גדול?'

'לא. היה להם הכל בצורה קטנה. בצורת טיפ-טיפ-טיפונת. וכל טיפה מלבם רק נפלה על האדמה - התחילה לגדול. היתה להם בליבם מתיקות השזיף, ורעננות הענב, וכוח הצמיחה של הגפן, והדר האילנות באביב. והיו להם בליבם רינת הציפרים, ושפע היבול, והכחול העמוק של ענבי המוסקט, והשמים שמעליהם. הכל, הכל היה להם בליבם. [...] והם השקיעו בנו את כוחם. פשוט, לקחו את כוחם והשקיעו אותו, השקיעו אותו בכל הכוח, עד שהיה מוכרח לצאת מהם ולהכנס אלינו - אז היינו מוכרחים לגדול. והם השקיעו בנו את רעננותם ונעוריהם. אז היינו מוכרחים להיות צעירים ורעננים. והם השקיעו בנו את יפים ואת מתקם, ואת אהבתם ואת חלומותיהם, ואת קומתם הנאה. [...] ואם היום תראה אותם עייפים, חסרי כוח, מקומטים, קצת פחות צעירים, פחות יפים, קצת פחות רעננים - תדע שכל זה לא הלך לאיבוד, שכל זה היה, וגם ישנו - אבל בנו...' "

מתוך: משה שמיר, סיפורים בשלושה קולות.

יום שני, 11 באפריל 2011

ערים וזיכרון

ביום השלישי ניעור המלך ואל ראש המגדל יצא. מרום גובהה של התצפית פרושה היתה הארץ, ועת הביט סביב סביב עטפוהו זכרונות כל מחוזות הכתר. הן פה, ממש ליד, קצרו אז החיטה, והחמה, דור-אש שורף, הכתה בסנוורים את הדשים במוץ. קרוב משם הוא רובע הגנים, ולצידו בניין האקדמיה העצום, עוטף ברוך גווילי חוכמה והבל בלי הבחן. צמודים אליו גני הילדים, המביאים עמם המולת הילדים השועטים אל קוביות בניין וארגזים של חול. השוק סמוך היה אל רובעי המגורים. קרקוש המטבעות בדוכנים אז התחרה עם שאגות השמן הרותח, כשלמחבת הוטל עמל יומו של מישהו אחר.

אך לא היו אלה זכרונות של עיר אשר היתה אבל עודנה, שכל אשר שונה בה הוא הזמן. כי בחלוף ימים לא התחלפו קולות הילדים בגן; קציר חדש כבר לא הנץ בינות לרגבים שעד אתמול נשאו השיבולים המלאות. כי באחת חדלו ידיים את שטרות הכסף להחליף, ושום סחורה לא הועברה מזר לזר אחר.

על ראש מגדל עומד הכתר. אל מול הזכרונות חוורה העיר. בשני גבינים קמוצים מתגלגלים בתוך ראשו הסיפורים. כי הנה, לא באיטיות שקע הכרך, ולא הזמן הוא שנשך ביוקרת עיר ומתוכה פוטם. לא, כי בקרב – כי בקרבות – הועם זכרה ולשדה נותץ. את הקרבות הוא מדמיין עכשיו, את זכר הפסדיו. ואיך עם כל קרב-מאסף את שארית צבאו נדרש אז להסיג, לשמור, לקבוץ ביחד מפחד לתבוסה סופית. ואיך סוף כל קרב סומן, לנצח, בתמרות עשן מגן הילדים, בדם וזעקות ברחבת השוק.

והאויב, זד, רוח חמקמק, באיטיות עיקשת כשורש מתחפר, פועל לאט. ולמה ימהר? הן תוצאת המערכה כבר ידועה לכל, הן כבר נפל גורל העיר. כך רובע רובע, בית בית, פושט באיטיות, הורס, שובר, שורף. וכבר נפלו חיילי הממלכה, ואף משמר המלך לקצווי תבל נפוץ. וכבר חרבו כל בתי העיר, ושבר חומותיה יעטר שדות.

על המגדל עומד המלך, בודד בארמונו, אשר לבד נשאר בנוי מכל מבני העיר. מרום גובהה של התצפית פרושה הארץ, והאופק – ממלוא ריבוא כוחות הנגד שבדרך רק משחיר.

יום שני, 4 באפריל 2011

רקורסיה

שגרה שקוראת לשגרה שקוראת לשגרה
שקוראת לשגרה;
תוכן מתכנס ומתקפל לתוך עצמו
אלפי בדיקות קטנות,
מאות חישובים;
בתום הבדיקה תוחזר תשובה:
אחד או אפס? 


יום חמישי, 31 במרץ 2011

מחר -


ובקומי מצאתי כי כולי צפוד. וכי במקום בו עד אתמול אפשר היה למצוא חיקו החם של הבשר, אין אלא דחייתו הקשוחה של שריר מתוח. היכן שזה מכבר עוד מנגינות נוגנו, חשים שהמיתר דרוך, עומד לפקוע, ומן הפחד חדלה המנגינה. שכל המחשבות כפופות לאותה נבואה הצופה אלי זינוק גדול, שחרור אדיר של כל מה שעמד במתח, פריעת הסדר הקיים.

לא, איני זר לתחושות כאלה. והידיעה שעוד מעט דבר-מה גדול נופל והנה אני בא עד שער מסוים, וכשאעבור בו, כך לוחשות אבני הקיר, אצא שונה, אחר, כבר לא-אני, היא ידיעה שחשתי בעבר. ועם זאת, מתח השרירים, עצמת דריכות הקשת בה אני שלוב כחץ משרה עלי אימה שלא הכרתי. איני יודע אי אני קופץ, לאיזו מטרה כוון החץ, ומה אפגוש שם – מי אפגוש שם – וכשיפגשו בי שם, מי יהיה זה שיוכר. כל שנותר הוא לאמץ את השרירים יתרת-כיווץ, לא להתנגד לתנע, ולקוות שבאשר אני קופץ או אנעץ, יהא זה מין עולם בו קרקע עוד קיימת, בו יש עוד דבר-מה יציב שבו אפשר להתקע, ושוב לצבור כוחות – ושוב לעוף.

יום ראשון, 27 במרץ 2011

לכל שיר יש מכסה

במבט ראשון, קאבר הוא הדבר המאוס ביותר בעולם, המקבילה המוזיקלית לארוחה-של-אתמול שמחממים במיקרו. מה יותר קל מלקחת משהו שמישהו אחר כתב כבר, שיר שכבר עבר טבילת אש, מילים שכבר הצליחו לרגש, להניח בצלחת חדשה, לחמם קצת ולהתבשם ממעשה-ידי-אדם-אחר להתפאר?

כמו תמיד, וכמו שהבינו היוונים, השאלה היא לא "מה עושים" אלא "איך עושים את זה". אין ספק שיש קאברים מזעזעים, שבזמן האזנה להם בא לך לחנוק את מדונה ולהניח את ראשה הכחול מחוסר חמצן ערוף למרגלות דון מקלין, כשאתה בוכה ומתנצל שהדבר קרה בימי חייך, ואתה עמדת שם ולא עשית שום דבר כדי לעצור את הזוועה. מהסוג שגורם לך לשאוף שהעולם היה קצת יותר כמו סרטי פעולה מהאייטיז, כך שתוכל לפרוץ לבית של ג'ו קוקר, חמוש בוולקאן מהסוג שאפילו מסוק מתקשה להתמודד עם הרתע שלו, ופשוט לירות לכל הכיוונים בזמן סינון אמרות-שפר צוננות ("חתיכת פנים יש לך שם, ג'ו, אני חושב שיש משחה לדברים כאלה". ברוס וויליס עושה את זה טוב יותר).

אבל יש גם קאברים אחרים. כאלה שמצליחים להתעלות על המקור. כאלה שמצליחים למצוא בישן, במוכר, בבנאלי – יסוד חדש, נצנוץ  של עורק מוזהב שאף אחד לא ראה עד היום. מי יודע ש"Oh, lonesome me" המופלא של ניל יאנג (אתם מכירים, חפשו ביוטיוב.) הוא קאבר לביצוע ישן יותר (והרבה פחות מעניין)? האם ההצגה של הישן, הבנאלי, המוכר, המשעמם מזווית חדשה, מעניינת, שונה – אינה נשמת אפה של האמנות, השאיפה האולטימטיבית?

קאבר טוב דומה לתרגום טוב, בהבדל אחד; כמוהו, הוא בלתי אפשרי לחלוטין; כמוהו, הצלחה בו היא פלא עולם נוסף; כמוהו, תמיד תמצא בתוצר את עקבות הנחש האנושי, התפיסה של האמן-המכסה, הצייטגייסט שלו, התפיסה שלו של "איך דברים נשמעים", ואולי חשוב יותר, "מה משמעות הדברים". ההבדל היחיד הוא שלפעמים, אנחנו מוצאים קאברים טובים מהמקור. זה אף פעם לא כך עם ספרים.

כדי לסבר את האוזן, ומכיוון שכל מה שאני עושה בזמן האחרון כשאני לא עובד זה לשמוע מוזיקה, הבלוג מתכבד להציג לכם את רשימת 10 הקאברים המעניינים ביותר שאני מכיר; לא רק בגלל שהם טובים כל כך, כמו שהם גרסאות כיסוי לשירים מוכרים (מאוד; אני מקווה), שלוקחות את אותו מוכר, ידוע, בנאלי ושגור ומשנות אותו; לוקחות את השאריות של הארוחה מאתמול ועושות ממנו קרם-דה-לה-קרם בסגנון אדגר. בגלל שהאמנים פה הצליחו במלאכה קשה למדי: לא לחרב לחלוטין שיר ישן ואהוב. בכוונה מחקתי את שמות השירים. אונה לכם.

http://www.megaupload.com/?d=Q6TL405I 

יום שישי, 25 במרץ 2011

הציטוט השבועי: פרקי שירה

כמעט הלכתי שולל אחר חיוכה של יעלת חן
ממחלקת השמלות של המשביר
כשהבנתי שהיא מגבס.

(אהרון אלמוג - כמעט הלכתי)

יום רביעי, 23 במרץ 2011

חצי פגישה; אולי אף רבע

(לר-----)

יש וכשאדם הולך ברחוב, רגליו פולחות את האספלט תלמים-תלמים והעינים מבקשות להיטמע באדמה, יש ולפתע – הי – פרפר של אור, נתזי-גיצים על הרצפה, והמבט כבר לא שתול באדמה, הוא מחפש ומחפש בינות ענפי האנשים את מקור האיתותים, את נביעת האור המפכה.

וזה האור, שלעתים נסתר ונעלם מעבר לשליחת-יד פרועה או גב סורר של מי מהקהל, רומז לו משהו ומהדהד: וכל הפעימות כולן כתובות בצופן, אבל חידה זו הוא יודע פענח, כי זהו כתב-סתרים שלו, שהוא המציא, והוא פותר כל קו ונקודה ומחבר ואף משלים, מקום בו האותות אינם ברורים ושוב קשה לדעת אם הנקודה היא קו אשר נסתר, את שביקשו למסור. ומן הצופן אות שלוח הוא מוצא, והוא למד כי עוד אדם כמוהו יש, עלמה אשר חידות הרבה המציאה אבל פתרונות מעט, אשר את אפרה נשאה אל ההרים וכעת רב לה מבדידות, אשר כמוהו בייסורי ליבה המר הניחה מחשבות בתיבת כופר ושילחה במורד נהר-

והלאה אל האור יחתור, ימצא מסלול בין כל האנשים, כדי לראות, כדי להבין, כדי להכיר, כדי לגעת. והאור, כבהרה על זנבה של איילה בורחת, ואין לדעת אם משמאל היא אם ימין; ועוד הוא מתקרב והנה עוד מעט יגיע, והאותות באים עבים ועגולים, ולפתע מוסטים הענפים ושם קרחת יער, ולמולו היא מתגלית. וכל מראה יוכל לשזוף בעין.

מהר אזי יבין כי לא בצופן עסקינן, ואין שום דמות זוהרת, והפרפר, להטוט האור שבין גילוי לסתר, רק השתקפות השמש על תכשיט זול, ריצוד שבאקראי, טעות ותעתוע. ואת הצופן, הדומות? כעת גם פשר האותות כבר לא יבין, ואי הקסם שכישף כוכבי רקיע והעים זוהר החמה?

ויש, כשאדמה תחת רגליו, וכל אותם עצי-אדם מקיפים אותו בסהר מכופל, עומד אדם והוא נבוך ומלא בפחד; ואת הדרך לאספלט, לפליחתו עם הרגלים, ואת זווית הראש בה העינים מפלט רואות באדמה כבר אין למצוא.

יום חמישי, 17 במרץ 2011

תהיות נוספות על הבדידות (כותרת יצירתית!)

בהרבה מובנים, זה פוסט משלים, למה שכתבתי כבר כאן:

כשאנשים חושבים על התפתחויות במדע, על האופן שבו אנחנו מבינים את העולם טוב יותר, הם חושבים על דיוק הולך ורב במושגים: לא נדבר על "חומר מתפשט" אלא על אטומים; ואולי לא על אטומים, אלא על אלקטרונים,ופרוטונים; ואולי אפשר לחדור עוד יותר לעומק, ולדבר על קווארקים של חומר. ואולי גם הקוורקים מתפרקים, ושוב נמצא מושגים דקים, דקיקים, קלים מהאוויר, כדי לתאר, כדי לתפוס, כדי לאפיין את העולם שמסביב.

כשאנשים חושבים על התפתחות בהבנה של העולם (והמדע אינו הבנה של העולם; במקרה הטוב הוא רק תיאור של העולם – כשהוא לא תיאור שלנו מסתכלים על העולם), הם חושבים על מודל דומה. ככל שיהיו לנו יותר מילים – וככל שהמילים האלה יתארו תופעות יותר ספציפיות – כך יהיה לנו קל יותר להבין את העולם (ואת עצמנו). מושגים מעודנים, כך נדמה, טובים הרבה יותר כדי לאחד ביננו לבין מה שאנחנו מבינים. כששואלים ילד בן חמש איך הוא מרגיש, סביר שהוא יענה בכמה מילים: שמח או עצוב. אם תשאלו בן 16, כבר תקבלו משפט (זאת בהנחה שהוא כנה..). אדם מבוגר יכול גם לפתוח במונולוג של כמה דקות, בנסיון לאפיין, במטרה להסביר.

ההתפתחות הזאת נובעת לא רק מנסיון חיים (כלומר, שהיום אני מבין שאני לא "סתם" שמח סתם כי אני גדול יותר). היא נובעת, בין היתר, מהעובדה שיש לנו – כך נדמה – כלים עדינים יותר לתיאור הרגשות, ככל שאנחנו מתבגרים. החיים שלנו הופכים מורכבים יותר. מה שנדמה אתמול כפיצול בינארי בין מושגי יישות ואין, שמחה ועצב, מתברר היום כמולטיספרה של מושגים שלפעמים חופפים קצת ולפעמים עוקבים, לפעמים "עולים" אחד על השני ולפעמים רק מרמזים אחד על השני, אבל הם לעולם לא שווים לחלוטין זה לזה. למעשה, אני חושב, ההבנה שהיום אני לא "סתם" שמח נובעת בעצמה מהעובדה שיש לנו ארגז-כלים עדין כזה, שמאפשר לנו, או לפחות נדמה שמאפשר לנו, לחדור אל תוך הדברים, או, לכל הפחות, לגרד קצת את פני השטח הסלעיים. (נקודה ראשונה).

זרקור חוזר אל המדע. המושגים המדעיים שלנו, כך הם מבקשים לשכנע אותנו, תופסים את ההוויה עצמה, אותו צלופח חמקמק, חלקלק, חמקן (וחלקן?) שהפילוסופיה לא הצליחה להסביר. עצמים לא נופלים למרכז כדור הארץ מתוך "איכות נפילה" שטבועה בהם, וגם לא כי יש להם שאיפה להתאחד עם היסוד הדומיננטי שלהם. למעשה, אומר המדע, אני יכול לספק לך היום הסבר למה נופלים הגופים: הם נופלים כי מאסה מושכת מאסה (או בגלל קרני כבידה; או הכוח הגרעיני החלש; או איזה הסבר שבאפשר). זה, מחייך המדע ומוסיף, העולם עצמו: מערכת אדירה של חוקים, של משוואות מתמטיות. ההסברים המתמטים האלה הם-הם המציאות –

אלא שהם לא. אנחנו לא מוצאים חוקים בעולם. אנחנו מוצאים גופים נופלים. איננו מוצאים משוואות. אנחנו מוצאים התנהגויות של חומר. המדע לא מוסר לי למה משהו קורה; הוא רק מסביר לי מה קורה. משוואה, מדויקת ככל שתהיה, היא רק ביטוי – אופן של תיאור – של התנהגות החומר. היא לא החומר עצמו. היא לא התנועה עצמה. היא לא תופסת אותו או אותה. היא לא קובעת אותם. היא מסוגלת לעקוב אחריו, לנבא לאן הוא יגיע בזמן T+1, אבל להגיע אל החומר עצמו, לשהות בתוכו, את זה המדע לא מסוגל לעשות (ספק אם יהיה מסוגל; ספק גדול יותר אם המדע מחפש להגיע למצב כזה... כי אז הוא יהיה פילוסופיה, ופילוסופיה לא מקבלת מענקי מחקר).

המצב נעשה עוד יותר גרוע כשחוזרים אל החיים האמיתיים, הלא-מדעיים. השפה, כמו שיודע לומר לנו ניטשה, היא עוד שלב במאמץ ה"מדעי" (נכון יותר לומר, אפולוני), לשלוט בעולם. אבל השפה, מטבעה, לא אמורה לתת לנו אמיתות על העולם, לתאר אותו בצורה מדויקת, לאפיין אותו בבהירות, על כל חלקיו וצרופותיו. השפה אולי מטעה אותנו לחשוב שהיא כזאת; אנחנו אולי מצפים מהשפה להיות כזאת, ואחר כך נוטים לשכוח שאנחנו הצבנו את הדרישה הזאת לפתח השפה; אבל השפה, מילים, מחשבות – כל אלה לעולם לא חודרות לתוך העומק; האדם החושב תמיד מרחף מעל הדברים, תמיד נמצא פער בינו לבין הפעילות עצמה; תוצרי המחשבות שלו לעולם לא יהיו "הדבר" אלא תמיד יאפפו אותו, כמו אד, הבל חם שיוצר צורה לפני שנעלם. (נקודה שנייה).

על מנת להבין משהו, משהו בכלל, בני אדם צריכים ליצור להם מושג שלו. השכל האנושי הוא גולת כותרת מדהימה של אבולוציה ששכללה אותו לתפוס את השונה, המבדל, המבחין, המפריד, המפלח. אם לא הייתה לנו היכולת הזאת, העולם כולו היה מרק ראשוני של חלקיקים חסרי הבדל או הבחנה, ואי אפשר היה להבין שום דבר. המושג לא חייב להיות דווקא בשפה (הוא יכול להיות מושג מנטלי, שלא קשור בשפה), אבל הוא תמיד צריך לתפוס משהו אחד בבדידות שלו, ואם אין בדידות כזאת, אז יש הכרח בלהמציא שונות כזאת, או לכל הפחות להיתפס בשונות קטנה מאוד ולתאר אותה כנקודת ההבדל המשמעותית שדרכה אפשר להבין את האובייקטים השונים. (נקודה שלישית).

ככל שאנחנו פועלים בשפה, אנחנו הופכים מודעים יותר לפער האדיר שנפער בין השפה לעולם, כלומר – בין המילים לבין מה שאנחנו רוצים לבטא באמצעותן, ובמקביל (כי זו אותה תנועה, רק מהצד השני), בין הדרישה שלנו מהשפה לבין מה שהשפה מסוגלת לספק לנו. הפתרון שלנו, ההו-כה-מדעי, הוא להמציא כלים: מילים נוספות. מדויקות יותר. עדינות יותר. חדות יותר. כאלה שיתפסו פחות ופחות דברים שונים, ויותר ויותר דבר-מה אחד. ואולי, אנחנו חושבים, כשכל מילה תתפוס רק דבר אחד – אבל תתפוס אותו נכון – נוכל סוף סוף להסביר, נוכל לדבר, להביע, להעביר..

התנועה הזאת, אל הריבוי, אם מה שכתבתי קודם נשמע הגיוני, היא תנועה טבעית. אם אנחנו לא מצליחים לתפוס משהו כמו שצריך (כלומר, להביע אותו כמו שצריך...), אז המושג שלנו לא טוב. ואם המושג לא טוב (את זה הנסיון שלנו מלמד אותנו), צריך כלים עדינים יותר, צריך לבדל את הדבר הלא-ניתן-לתיאור ממצבים אחרים. ארגז הכלים העדין הזה, בתורו, מספק לנו את הבסיס למחשבה שיש הבדל עמוק בין הדברים; אבל גם הבדל כזה אינו מספיק כדי להביע במדויק את העולם (והחשוב כאן הוא העולם שפנימה – שאי אפשר למצות את ההבדל ב"זה"); ושוב צריך לחזור ולעדן את המושגים, לחזור ולדקק אותם, ליצור מושגים חדשים – ליצור מושגים "מדויקים" יותר.

וזאת טעות – טעות קטגוריאלית – כי השפה אינה שואפת לאמת, והיא לעולם לא נמצאת בתוך הדברים, אלא תמיד מרחפת מעליהם, תמיד מטאפורית, תמיד מסבירה דבר-מה אחד באמצעות דבר שני. אין לה אף נקודת-בסיס ריגורוזית ממנה אפשר להתחיל, עליה אפשר להשען, מתוכה אפשר לגזור את כל שאר המושגים באופן לוגי, רציף ובלתי ניתן להפרכה.

העובדה שזאת טעות לבדה לא מספיקה. בני אדם חיים עם טעויות; יש בני אדם שאלה חייהם. אבל הטעות הזאת – הנסיון לדרוש ולנסות, בכל זאת, ולמרות שאי אפשר, להגיע, דרך השפה – המחשבה – לכינון של איזושהיא הרמוניה עם העולם, של הבנה, של שרייה בתוך העולם, או לפחות הבנה שלו מתוך עצמו, ולא מכוח אילושהן הפשטות מתמטיות – היא טעות שראוי לחשוב עליה. בעיקר על התוצאות שלה.

ככל שאדם פועל בשפה, ככל שהוא חושב, ככל שהוא משתמש במושגים שהוא בנה, כך הוא מבין שהוא לא מצליח לתפוס איתם את מה שהוא באמת רוצה לתפוס; הוא לא יכול להסביר את מה שהיה רוצה להסביר; הוא לא יכול לדבר על מה שהיה רוצה לדבר, איך שהיה רוצה לדבר; הוא לא יובן. המילים לא נועלות את ההרגשה. תמיד נשאר שם משהו שיורי, והדבר הזה, השיורי, תמיד חשוב מאוד, ואי אפשר להבין בלעדיו. במובן מסוים, כדי שאדם אחר יבין במדויק את מה שאדם אומר, הוא צריך לדעת – למפרע – מה הוא רוצה לומר. כמו ג'ינגיס חאן ומרקו פולו, שיושבים אחד מול השני, לא אומרים דבר, ומבינים זה את זה.

ככל שאדם מבין שהוא לא מסוגל להעביר, למסור ולהסביר, כך הוא מרגיש בודד יותר. אני אומר מרגיש, כי לכאורה, מצבו לא השתנה ממצבו של הילד; שניהם לא מסוגלים למסור, להעביר או להסביר את מה שהם מרגישים, ובכל זאת הוא מרגיש בודד יותר. וכשאני מנסה לחשוב למה הוא מרגיש בודד יותר, וככל שאני חושב על זה יותר, תשובה אחת עולה: הוא בודד כי יש לו יותר מושגים, לא למרות ש-. הוא בודד כי ריבוי המושגים רק הבהיר לו עד כמה הוא לא יכול למסור; פעם, כשהיה קטן, הוא לא הצליח לבטא נכון רגשות כמו "אני שמח"; אבל הרגש הזה הלך והתפרק לאינספור תתי-רגשות, וכל אחד מהם נתפס בתור נבדל; היום הוא כבר לא מסוגל להסביר עשרות רגשות שונים – והוא מודע לשוני ביניהם דווקא בגלל שעולם המושגים שלו רחב יותר, והכלים שלו עדינים יותר, וכי המחשבה, שהייתה אמורה להיות הגשר שדרכו הוא יוכל להעביר הכל, למסור הכל, להבין הכל, הופכת להיות חול טובעני, אינספור גרגירים קטנים שכבר לא מסוגלים לשאת אותו – והוא שוקע.

עד כאן מחשבות בהמשך למחשבות שמקודם.