ללמוד להתענג על התשוקה הזו, להפוך אנין טעם למרירות הצורבת.לאהוב את הרגשת הכשלון. לרחרח אותה בעדינות כמעשה בקיא, לגלגל אותה בפה, מימין לשמאל; להתאמץ לקלוט אותה במלואה ולא להחמיץ דבר, מההתחלה התקיפה, דרך הגוף המתמרד, ועד לסיומת העדינה, כמעט פירותית ומלאת קטיפה ורוגע. להאמין ללחישה לפיה ברור לאן אני צועד. לא לרעוד למשמעה אלא להישיר מבט מאולף, קשוח, אבני ולהמשיך בסד, כמו חייל טירון לנגד זעקות המפקד המבקש להרגילו לעול צבאי.
ללמוד לשאת את תוספת המשקל הזו בגאווה, בנינוחות טבעית ובשמץ של הידור. לאט לאט יש להרגיל הגוף לסד הזה: ראשית, בלילה עד שינה, ואז עד בוקר, ובהמשך, למשך כל היום עד צהרים, ערב, ובמהרה להתכסות כחוף המתעטף גיאות ואיש אינו שואל אם זהו רצונו: כך העולם נוהג, וכך הוא.
ללמוד לוותר, ולעזוב, ולהתחמק, ולא להיאבק.
