יום שני, 18 באוגוסט 2014

מטלות לתקופה הקרובה


ללמוד להתענג על התשוקה הזו, להפוך אנין טעם למרירות הצורבת.לאהוב את הרגשת הכשלון. לרחרח אותה בעדינות כמעשה בקיא, לגלגל אותה בפה, מימין לשמאל; להתאמץ לקלוט אותה במלואה ולא להחמיץ דבר, מההתחלה התקיפה, דרך הגוף המתמרד, ועד לסיומת העדינה, כמעט פירותית ומלאת קטיפה ורוגע. להאמין ללחישה לפיה ברור לאן אני צועד. לא לרעוד למשמעה אלא להישיר מבט מאולף, קשוח, אבני ולהמשיך בסד, כמו חייל טירון לנגד זעקות המפקד המבקש להרגילו לעול צבאי.

ללמוד לשאת את תוספת המשקל הזו בגאווה, בנינוחות טבעית ובשמץ של הידור. לאט לאט יש להרגיל הגוף לסד הזה: ראשית, בלילה עד שינה, ואז עד בוקר, ובהמשך, למשך כל היום עד צהרים, ערב, ובמהרה להתכסות כחוף המתעטף גיאות ואיש אינו שואל אם זהו רצונו: כך העולם נוהג, וכך הוא.

ללמוד לוותר, ולעזוב, ולהתחמק, ולא להיאבק.

יום שבת, 2 באוגוסט 2014

ההכרה באה אחרונה

 
ההכרה באה אחרונה, כמו אצל האיש שעל קרון הרכבת בדרכו לייחצטסוק
(אולי בשביל לבקר את אמו החולה? אולי כנסיעת עסקים?
אולי סתם נמאס לו מקייב?)
הקורא בהפתעה את שלטי התחנות במעופן.
וכשירד לרציף ויביט בשלט הגדול, עליו כתוב
״ברוך בואך לוולדוסלב״
יאמר לעצמו ״אכן, חיי לא היו אלא הכנה לוודוסלב״, יעצום עינים ביאוש
ויחייך.

יום רביעי, 30 ביולי 2014

הציטוט השבועי לילד: להתאהב במשורר

 
 


חשבתי:

היא לא תשתנה לעולם

 

תמיד תחכה

בשמלה לבנה

ועיניים כחולות

על סף הדלתות כולן.

 

תמיד תחייך

בענדה את המחרוזת

 

עד שפתאום

ניתק החוט

כעת חורפות הפנינים

בסדקי הרצפה

 

אמא אוהבת קפה

קמין חם

שלווה.

 

יושבת

מתקנת את המשקפיים

על אף חד

 

קוראת שיר שלי

שוללת אותו בראש שיבה

זה שנפל מברכיה

חושק שפתיים שותק

אם כן שיחה לא מרנינה

מתחת למנורה מקור המתיקות.

              

               צער כבד מנשוא

מאילו בארות הוא שותה

באיזה דרכים הוא הולך

הבן שאינו דומה לחלומות.

 

               הינקתי בחלב מרגיע

אותו שורף אי שקט

רחצתי בדם חם

ידיו קרות מחוספסות.

 

הרחק מעיניך

הנקובות באהבה עיוורת

קל יותר לשאת את הבדידות.

 

כעבור שבוע

בחדר קר

בגרון מכווץ

אני קורא את מכתבה

 

במכתב הזה

ניצבות האותיות בנפרד

כמו לבבות אוהבים.

 
 
                         -- זביגנייב הרברט: אמא (מתוך "זביגנייב הרברט - שירים" ע"מ 11, תרגם מפולנית: דוד וינפלד)
 

 


יום שבת, 28 ביוני 2014

הציטוט השבועי לילד: קפיטליזם, ואז והיום.

 
 
1. האדם, אותו מצבור של חומר, מגיע לעולם עירום כתולעת וכלוא בתוך קופסה כמו בובה. הוא יירקב מתחת לאדמה וריקבונו ידשן את עשב השדות.
 
2. ולמרות זאת, שק האשפה והצחנה הזה הוא זה שאני בחרתי בו כדי לייצג אותי. אני הקפיטל, אנו הדבר הנשגב והעילאי ביותר הקיים תחת השמש.
 
3. ערכם של השבלולים והצדפות נמדד על פי איכות טבעם הגולמי. הקפיטליסט אינו נחשב אלא מכיוון שאני בחרתי בו. הוא מוערך רק על פי כמות ההון שברשותו.
 
4. אני מעשיר את הנבל למרות פשעיו. אני מרושש את הצדיק למרות צדיקותו. אני בוחר במי שמתחשק לי.
 
5. אני בוחר קפיטליסט לא בזכות שכלו, לא בזכות יושרו ואף לא בזכות יופיו או נעוריו. הטיפשות שלו, מידותיו הרעות, כיעורו וניוונו הם עדות לעצמתי הלא מוגבלת.
 
6. כיוון שאני הוא זה שבחר בו, הקפיטליסט הוא התגלמות היופי, המידה הטובה, השלמות. בני האדם תופשים את טיפשותו כרוחניות. הם טוענים שגאוניותו אינה זקוקה למדעים מדויקים. המשוררים מבקשים את השראתו, האמנים כורעים בפניו ברך ומקבלים את דברי ביקורתו כאילו היו צווים של טעם משובח. הנשים נשבעות שהוא הדון ז'ואן האידיאלי. הפילוסופים מגדירים את מידותיו הרעות והטובות. הכלכלנים מגלים שבטלנותו היא-היא הכוח המניע את החברה.
 
7. עדר של שכירים עמל לטובת הקפיטליסט ששותה, אוכל, משגל ונח מעמל כרסו ומה שנמצא תחתיה.
 
8. הקפיטליסט אינו עובד בידיו ואף לא במוחו.
 
9. יש לו בהמות ממין זכר כדי לעבד את האדמה, לחשל מתכות ולטוות אריגים. יש לו מנהלי עבודה ומפקחים כדי לנהל את בתי המלאכה ומלומדים כדי להגות. הקפיטליסט מקדיש את עצמו לפעילות בני מעיו. הוא שותה ואוכל כדי לייצר זבל.
 
 
 
                                                                                   - פול לפארג' - דת הקפיטל (נכתב בשנת 1886)
 

כוויה

בלילה אני עדיין מפיח בך רוח חיים
ואת גחל, ולוחשת בחזרה בלהט אדום
עד כוויה,
עד כאב.

יום שני, 28 באפריל 2014

רשמים מעמדת קצה



בנקודה הזאת בזמן אין כלום יותר. המילים עומדות קהות ועלובות לא כיוון שאינן טובות עוד, לא בהן האשם - זו לא שאלה של עדינות תיאור והבעה. איך תתואר הריקנות הזו שבה דבר אינו קיים? אין לי מילים של היעדר, אין ביטויים של אפס. כל מה שיש כאן הוא כזה: פתח פה לומד דבר מה והנה לא מילים בוקעות אלא סילוני אבק דקיק, בלתי מורגש כמעט. רוח רפאים של רוח. אנקות חסרות מובן. מלמולים בלי פשר.

היום נפל דבר, הוחלט ויהיה. לא עוד מתי ולא איך אלא היכן.

יום רביעי, 16 באפריל 2014

הציטוט ה(דו) שבועי לילד: איש ונבו לו על ארץ רבה

 
קַשּׁוּב הַלֵּב.  הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא?  הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
 
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
 
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם.  רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
 
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
 
                         (רחל - מנגד)

יום שלישי, 15 באפריל 2014

הציטוט השבועי לילד: אלף.

 
"אחוז תזזית, כמעט מאושר, חשבתי שאין דבר חומרי פחות מן הכסף, שהרי כל מטבע (למשל, מטבע של עשרים סנטאוו) הוא, לאמיתו של דבר, תפריט של עתידים אפשריים. הכסף מופשט, חזרתי ואמרתי, הכסף הוא זמן עתיד. הוא יכול להיות שעת-דמדומים מחוץ לעיר, להיות מוסיקה של ברהמס, להיות מפות, להיות שחמט, להיות קפה, להיות מילותיו של אפיקקטוס המלמדות לבוז לזהב; הכסף הוא פרוטיאוס רב-צורות אף יותר מזה שבאי פארוס. הוא זמן שאינו ניתן לחיזוי, זמן ברגסוני, לא הזמן הנוקשה של האיסלאם או של הסטואה. הדטרמניסטים מכחישים שיש בעולם אירוע אפשרי, דהיינו אירוע שיכול היה להתרחש; המטבע מסמל את חופש הבחירה שלנו..."
 
                                            חורחה לואיס בורחס - הזאהיר (מתוך: "האלף").

יום שבת, 12 באפריל 2014

תובנות

 
 
את לא היית שינוי.
לרגע, כך נדמה, הייתה בי תפאורה אחרת, במקום אחר, בזמן שלא דמה לזה שלפניו; לרגע, כך נדמה, עזבנו כל אשר קרה לפני כן מאחור ונענו הלאה מזה וקדימה, הלאה וקדימה תמיד.
 
את לא היית שינוי -
לא, אך כשם שקל היה לטעות, כך חד היה הפיכחון, כשקול רגוע הכריז על תום ההפסקה, על כי כולם "מתבקשים לשוב למקומם". לא, לא שינוי היית. היית רק הפוגה - מרווח קט בין מערכות. רגע שקפא בזמן; סיפור יפה, אבל תלוש ובלי הקשר. שמחה שתוחלתה קצובה מראשיתה.
 
כעת ימשיך המחזה מהנקודה שבה פסק לפני כן.

יום ראשון, 23 במרץ 2014

פחד מוות


 
מאז שאני צעיר, מאז שאני זוכר, תמיד פחדתי מהמוות. פחד משתק, מעקם בטן, מצמית גוף, אוטם-כל, שאחריו נשארת בגוף תחושה צורבת, כמו צעקה שמנסה להשתחרר: "אבל אתה תחיה", "אבל זה לא כך", לפחות – לא חייב להיות. יש תקנה, תהיה ארוכה, תוכל לחמוק ממנו. שוב ושוב שימש הפחד – הכאב, הצעקה, מחסום, תמרור עצור לפני הצעד הנוסף הזה, שאחריו אין כלום עוד. והנה ימים בהם אין שום כאב. הצעקה כבר לא נשמעת בגוף, הבטן לא סבה בפראות אחורה בבוא המחשבות. הכל שקט – רגוע – שיט על אגם שלו בצהרי היום. ושום דבר לא מעורר את פעמוני האזעקה יותר. לא המחשבות, ולא התהיות, לא לקרוא על- ולא לתכנן את-.

 

לא כלום. במקום שבו הפחד גדר את התשוקה היא מתפרצת בלי סייג או סוף, בלי שום מחסום, ואחריה, מטולטל ולא מבין, אני נמצא: היכן שפעם היה פחד-מוות נעלם הפחד. ולוואי והיה נמצא. מה שמפחיד אותי כעת הוא היעדר הפחד, ולא תהיית המוות.

יום רביעי, 5 במרץ 2014

פנסים ברח' יפו בערב


 
 
פנסים ברח' יפו בערב –
שרשרת פנינים כפולה
שמתארת את צווארך
וגם את היעדרו.
 

יום ראשון, 2 במרץ 2014

סוף מעשה



כמה שנים אחר כך הוא סלח לה. לא כי שכח: הוא לא; ואת הסליחה הצמרירית הזאת, שדוק אבק משוך עליה כמו רהיט בלה מזוקן לא היה מחפש גם אם יכול היה למצוא. לא: לא כמתקן עוולה סלח לה; סלח כפי דרכו; בטקסיות כבודה, כמי שמעניק ומחדש למשהו גדול יותר, כפותח בפניה שער שעד כה היה נעול – ולא ברור אם שער שמנע ממנה היציאה אל תוך התפראות של חופש רב, או שער שעצר בפני כניסה לחדר צר ורמוט כתלים. באיטיות שתוכננה מראש פתח השער, כדי לבשר וגם לחשוף מימד של כוונה מאחורי  הפעולה: למנוע כל היתכנותה של אפשרות-פירוש המעשה כצעד ארעי, ללא שיקול. לא: הוא רצה שהיא תבין את כובד העניין, כדי לשמר – ולהציג, גם עבורה – שעוד נותר בו כוח שכזה, שמסוגל, לפי ראות עיניו, לנעול וגם לפתוח, לשחרר ולהסיר מכובד. שבלעדיו – בלי אותה תמצית רצון והחלטה – השער יישאר סגור, ולו רק למראית, ולו רק כאמרה. שעוד טמונה בו שמץ של עצמה הממתינה להפעלה.
לא כלום, דבר כבר לא היה טמון בו. לא כוח, לא עצמה; אף לא אותה תשומת לב מצידה, שמבטה אמור היה לכונן המחזה כולו. ובהיעדרה נותרו לו רק תנועות אילמות, מבע ללא הקשר, תחושות קטומות אחרית. והשקט שמילא אותו ברגע שהבין, לא כיסה אותו שלווה ורוגע, אלא הבליט אותו, צרם באוזן, כאילו לועג, כהד המסרב לחזור.

יום חמישי, 20 בפברואר 2014

להתפורר

 
לא זמן לסיפורי-עומק ולמילים גבוהות. לא זמן להתרווח ולהשקיף אחורה, כואב אבל מוגן, משקיף באנינות על כוס הדם ומרחרח טרם הבאתה עדי שפתיים. לא. זמן לתהות – זמן לברר – איך זה שהכל מתפורר מסביב והשדים לא רוקדים סביבי ברעש והמון? איך זה שהכל מתפורר מסביב ואני לא מרגיש שמשהו קורה? איך זה שהכל מתפורר מסביב ואני כל כך רגוע – רגוע? אטום; חסר עניין; איך זה שהכל כל כך בשקט. בלי כאב חריף, בלי בטן מתהפכת, אין דמעות או חרחורי תקווה. פשוט ברגע – רד מסך; חצה, הבדל, פרד בין הדברים. מצד אחד – קולות של ערב עירוני, שמחות, חיי שגרה המתכננים לצאת מהאולם; ומעבר לו – זאת אין לראות, הרי, ואין גם טעם – הכל מורד ומפורק, ומפורד ומכונס ונעלם.
 
וזו התפוררות שתחילתה באמצע, לא מהקצה היא מתפוררת, לא מהצדדים שנגישים. באמצע בור נפער והוא הולך ומתרחב; אזור שלם שמבקש תחתית להתרסק עליה.
 
הכל הולך לעזאזל ובי אין עצב. שיגיע, עזאזל. שיבוא כבר.
 

יום שישי, 31 בינואר 2014

כשהיופי מרפא (פוסט מצולם; מוקדש ל-ש')



 
 
 
יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.
 
הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
 
                                                      (רחל - עץ אגס) 
 
 
 
 
(ירושלים, ינואר 2014. שמחה.)