כמה מחשבות על מתנה ובחירה

 "הוי ידידי! אין ידידים"
                       - אריסטו

מהי מתנה? מתי נאמר שמתנה – היא בעלת משמעות, או ערך? ברור לי, ממרום שנותי, שיש הרבה סוגי מתנות שאין להן ערך, או שהערך שלהן פחות (וכמובן שאין המדובר בערך כספי). מתנה שמישהו מעניק לך רק על מנת ש- (תחבב אותו, תעניק לו בחזרה, שיוכל לדרוש ממך דבר-מה ולהשתמש במתן המתנה כהוכחה לכך ש"אתה חייב" לו). ברור גם שיש מתנות שאין להן ערך בכלל – למשל, כאשר אדם מעניק מתנה רק כי הוא חייב (או כי זה יום ההולדת, ואי אפשר שלא). מתנות דודתיות מהסוג הזה – מה תועלת בהן ואיזו שמחה אפשר להפיק מהן?

למעשה, כשאני מתבונן במתנות שקיבלתי, ובמתנות שהייתי רוצה לקבל, דבר-מה אחד עובר ומסמל את כל המתנות שיש בהן ערך: בחירה. בחירה, במובן של הענקה באופן בלתי-כפוי לחלוטין. מתוך החלטה עצמאית, אוטונומית. בחירה להעניק מתוך רצון להעניק – ולא מתוך רצון לדבר מה שחיצוני למתנה הזאת. מסוג אותם דברים שמאחוריהם עומדת הטענה "רציתי לתת לך X סתם-כך"; או "כדי לשמח אותך". או "כדי להזכיר לך שאתה חשוב לי".

כשחושבים על זה לעומק, ככל שהמתנה היא אקט שמכיל בתוכו יותר "חופש", הריהי, בעיני, בעלת משמעות גדולה יותר. וכן, כשאני חושב על זה, קיים מושג אחד שהענקתו לאחר היא אקט מלא ושלם של חופש כזה; דבר-מה שאי אפשר לכפות אדם, באף אמצעי שהוא, להעניק לאדם אחר: את עצמו.

אפשר לענות אותי ולכפות עלי לומר כל מה שהמענים ירצו; אפשר לכפות עלי כל מחווה גופנית שבדמיון; אפשר להכריח אותי להעניק כל דבר חומרי ששייך לי; אבל אי אפשר, בשום אמצעי שאני מכיר, להכריח אדם להעביר לאדם אחר את עצמו – "באמת". את עצמו באופן המלא והשלם ביותר שאפשר להעביר; על כל הפגמים והמחשבות המוזרות. המוכנות הזו לפתיחות היא אקט עליון ואחרון של בחירה חופשית, של רצון אוטונומי, והיא מבטאת את הרובד העמוק ביותר – הנסתר ביותר, וזה שאין לאף אחד גישה אליו -  ומפה, הרי שהוא גם האמיתי ביותר – באדם.

אל תתנו לי דבר; העניקו לי אתכם – זו קריאת האדם המחפש קשרי-אמת. לא אעניק לך דבר, מלבד עצמי – זו קריאת האדם המחפש הד לקריאתו. אך האמנם ראוי אתה – האמנם ראוי אני – לפתיחות שכזו?