יום שבת, 23 באפריל 2011

הציטוט השבועי: ללא כותרת

"המונים, המונים זרמו לתוך הפרטר, המואר אור כתום-בהיר צורם, וזרמו מתוכו, אלו מעורבים ומסובכים באלו, ערב רב של נמלים מתנועעות, אוכלוסי יום א', פועלים, פקידים, משרתים, שפחות. יצאו לקראת פגעים, ביקשו אוונטורות, כדי להצטייד לששת ימי הפעולה העכורים והמונוטוניים. והפרטר שאג וצרח באלפי קולות מסוכסכים זה בזה, הזמין על ידי כרוזים ותיבות-נגינה צרודים, על ידי מוקיינים צבועי-פרצוף, קופים, גמדים, נשים ענקיות ומסורבלות שלא כרגיל; על ידי כושים והודים מזוייפים, אתליטים בני יומם בזרועותיהם המעורטלות והשריריות כשל קצבים במקולין; על ידי גופות-דונג בלתי נעות בארונות זגוגית, אקרובטים בחלוק מלפף מצבע עור הבשר; על ידי "עושי פלאים", אמגושים, אשפים, בולעי-חרבות למיניהם – הזמין בצווחה מחרישה, ובעמרי זוהר מסנוורים, "שלא להחמיץ את השעה ולהיכנס, להיכנס, בבקשה מכם, אדוני וגבירותי!". תיאטרון הפרעושים היה כאן, כל מיני נדנדה, צריפי ירייה וקלע עם פרסים משעממים לזוכה, קרקסאות פחותי דרגה ובתי קינו למחזות "מערב-פרוע", מסילות הר ובקעה, גלגל-הענק, קרוסילים מכל המינים, "איש המהלומות", קבריטים זולים, מוכרי נקניקים רותחים ומוכרי מיני מאפה ופירות, מסבאות, שיכורים גועים, יצאניות ממין גרוע, הכל היה כאן, כדי סיפוק צורך-התענוגות הפשוט והתמים של דלת העם.

אבל מאחורי כל זה, מאחורי מוכרי התענוגות ולקוחותיהם, רבצה עניות, ומחלה וייסורים שכנו שם בקביעות, כגרעינם האמיתי והעיקרי של הדברים, כתמצית תמציתם – זאת הרגיש עכשיו רודולף גורדוויל בעברם על-פני מבוא הפרטר העממי, הרגיש בבהירות נוראה ומתוך לב מכווץ. נעשה לו צר בגרונו, צר עד כדי מחנק, כאילו הופרשו לפתע מתוך האוויר כל חלקי החמצן שבו. בדידות מוות תקפתהו, ועורק נרגז התחיל פועם מתוך גופו כלפי צדעיו, מלמטה למעלה, מקיש כמעט בנשמע [...]"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.

יום חמישי, 14 באפריל 2011

אתיקה מונדית


"רואני כי הלאוך זבובים ארסיים, כל כולך שרוט עד זוב דם; וגאוותך אף מכעס תמנעך. רעיך יהיו תמיד זבובים ארסיים; כל מה שגדול הוא בך – הוא הדבר שבהכרח יהפכם ארסיים יותר, ומדי פעם זבוביים יותר. ברח, ידידי, אל בדידותך, אל אשר נושב שם אוויר פסגות חזק. לא נועדת להיות מניפת זבובים.
                                                                                                                                 כה אמר זרתוסתרא."

ככל שאני מעמיד חקור אל תוך התגובות הבסיסיות, האינסטינקטיביות, שסיגלתי לעצמי לאורך השנים, אל האופן שבו אני מגיב לבני אדם, אל האופן שבו אני תופס את האופן שבו הם פועלים, האופן שבו אני תופס את הדרך שבה יש להגיב על האופן שבו הם פועלים, מודל אחד הולך ומתבהר, כמו שתופסים דגם של דבר-מה שמתחבא בתוך ציור תלת מימדי: אני מאמין באתיקה מונדית.

כך, מאמין שאנשים, שבני אדם, הם יצורים סגורים. ההחלטות שלהם הן פנימיות, אוטונומיות ואין לאף אדם שום זכות להשפיע במישרין על האופן שבו אלה מתקבלות. לעולם לא אומר לאדם אחר מה הוא צריך לעשות. לעולם לא אומר לאדם אחר מה אני חושב שהוא צריך לעשות. אני מכבד אותו, בהיותו אדם, יותר מדי בשביל לחדור כך אל תוך הזכות האינטימית ביותר שלו, זו שמכוננת אותו בחינת אדם. אני מכבד אותו, בהיותו אדם, יותר משהוא מכבד את עצמו בהיותו כזה.

איני אוהב כשמפריעים לי – כשאומרים לי איך אני צריך לפעול, כשמייעצים לי איך אני צריך לפעול; איני שואל לדעתכם מסיבה זו בדיוק: שהיא איננה רלוונטית. לכך צריך אדם לשאוף: שהחלטותיו ישקפו נאמנה אותו בלבד, את רצונו, את תפיסותיו – שלו, לא של רעו. מכך צריך אדם לברוח: שכשישאל "למה פעלת כך" כי יענה "הן כך אמרו לי" – וחד הוא אם אותו אומר אדם, דמון או אלוהים (ואף שטן). מעדיף אני לחבק את טעותי, מלצדוק באלף צדקותיכם.

אין משמעו שבני אדם פועלים בשטח ריק, סטרילי, בהחלטות פלסטיות בלי חיכוך. לא, החיכוך קיים, והוא קיים בדיוק בגבול של בין ההחלטה שלי להחלטה שלך: והוא קיים בדיוק באותו מובן שבו אני אומר "הן כך החלטת; על כן אחליט אני כך". והוא קיים בדיוק באותו מובן שבו אתה אומר "ולוואי שלא בחרת כך, אבל משבחרת כך, תהא זו תגובתי". אכבד כל אדם בהיותו בוחר; אבוז לו באשר לא יבחר; אבוז לו באשר יתכחש לכך שבחירתו – בחירה שלו היא; אבוז לו באשר לא יקבל כל תוצאה שמהחלטתו נובעת כבנו-יחידו אשר אהב. אבוז לו באשר יתחרט על בחירתו ויאמר "הלוואי ואחרת החלטתי" – הרי דבר זה משמעו "הלוואי ואחר הייתי" – ואם באחר חפצת, אזי לאחר כזה עליך להפוך.

לבד אני עורך את שיקולי ולבדי אחליט. לבד אבחן החלטתך ולבדי אגיב. לבד אענה. גם לבדי אברח.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

הציטוט השבועי - שלושה קולות

"התחלחל אדום-החזה וקפץ על עץ 'ביוטי' צנום, שעמד מקרוב. משם שרקרק והתקיף את הישישה. אך קרובו הצעיר נעשה קשוב מאוד ובענוה רבה ובנימוס גדול אמר אל הסנטה-רוזה:

'דודה, אז למה, באמת, גדלו העצים?'

'שב בשט ואל תגרד לי בענפים - אספר לך. יום אחד באו הנה האנשים, ולאנשים האלה כבר היה הכל בפנים, כי להם לב, ולא כמו לכם, ולא כמו לנו, שאין לנו לב. והיה להם שם בפנים כבר כל מה שאתם רואים כאן!'

'איך זה? היה להם לב כל-כך גדול?'

'לא. היה להם הכל בצורה קטנה. בצורת טיפ-טיפ-טיפונת. וכל טיפה מלבם רק נפלה על האדמה - התחילה לגדול. היתה להם בליבם מתיקות השזיף, ורעננות הענב, וכוח הצמיחה של הגפן, והדר האילנות באביב. והיו להם בליבם רינת הציפרים, ושפע היבול, והכחול העמוק של ענבי המוסקט, והשמים שמעליהם. הכל, הכל היה להם בליבם. [...] והם השקיעו בנו את כוחם. פשוט, לקחו את כוחם והשקיעו אותו, השקיעו אותו בכל הכוח, עד שהיה מוכרח לצאת מהם ולהכנס אלינו - אז היינו מוכרחים לגדול. והם השקיעו בנו את רעננותם ונעוריהם. אז היינו מוכרחים להיות צעירים ורעננים. והם השקיעו בנו את יפים ואת מתקם, ואת אהבתם ואת חלומותיהם, ואת קומתם הנאה. [...] ואם היום תראה אותם עייפים, חסרי כוח, מקומטים, קצת פחות צעירים, פחות יפים, קצת פחות רעננים - תדע שכל זה לא הלך לאיבוד, שכל זה היה, וגם ישנו - אבל בנו...' "

מתוך: משה שמיר, סיפורים בשלושה קולות.

יום שני, 11 באפריל 2011

ערים וזיכרון

ביום השלישי ניעור המלך ואל ראש המגדל יצא. מרום גובהה של התצפית פרושה היתה הארץ, ועת הביט סביב סביב עטפוהו זכרונות כל מחוזות הכתר. הן פה, ממש ליד, קצרו אז החיטה, והחמה, דור-אש שורף, הכתה בסנוורים את הדשים במוץ. קרוב משם הוא רובע הגנים, ולצידו בניין האקדמיה העצום, עוטף ברוך גווילי חוכמה והבל בלי הבחן. צמודים אליו גני הילדים, המביאים עמם המולת הילדים השועטים אל קוביות בניין וארגזים של חול. השוק סמוך היה אל רובעי המגורים. קרקוש המטבעות בדוכנים אז התחרה עם שאגות השמן הרותח, כשלמחבת הוטל עמל יומו של מישהו אחר.

אך לא היו אלה זכרונות של עיר אשר היתה אבל עודנה, שכל אשר שונה בה הוא הזמן. כי בחלוף ימים לא התחלפו קולות הילדים בגן; קציר חדש כבר לא הנץ בינות לרגבים שעד אתמול נשאו השיבולים המלאות. כי באחת חדלו ידיים את שטרות הכסף להחליף, ושום סחורה לא הועברה מזר לזר אחר.

על ראש מגדל עומד הכתר. אל מול הזכרונות חוורה העיר. בשני גבינים קמוצים מתגלגלים בתוך ראשו הסיפורים. כי הנה, לא באיטיות שקע הכרך, ולא הזמן הוא שנשך ביוקרת עיר ומתוכה פוטם. לא, כי בקרב – כי בקרבות – הועם זכרה ולשדה נותץ. את הקרבות הוא מדמיין עכשיו, את זכר הפסדיו. ואיך עם כל קרב-מאסף את שארית צבאו נדרש אז להסיג, לשמור, לקבוץ ביחד מפחד לתבוסה סופית. ואיך סוף כל קרב סומן, לנצח, בתמרות עשן מגן הילדים, בדם וזעקות ברחבת השוק.

והאויב, זד, רוח חמקמק, באיטיות עיקשת כשורש מתחפר, פועל לאט. ולמה ימהר? הן תוצאת המערכה כבר ידועה לכל, הן כבר נפל גורל העיר. כך רובע רובע, בית בית, פושט באיטיות, הורס, שובר, שורף. וכבר נפלו חיילי הממלכה, ואף משמר המלך לקצווי תבל נפוץ. וכבר חרבו כל בתי העיר, ושבר חומותיה יעטר שדות.

על המגדל עומד המלך, בודד בארמונו, אשר לבד נשאר בנוי מכל מבני העיר. מרום גובהה של התצפית פרושה הארץ, והאופק – ממלוא ריבוא כוחות הנגד שבדרך רק משחיר.

יום שני, 4 באפריל 2011

רקורסיה

שגרה שקוראת לשגרה שקוראת לשגרה
שקוראת לשגרה;
תוכן מתכנס ומתקפל לתוך עצמו
אלפי בדיקות קטנות,
מאות חישובים;
בתום הבדיקה תוחזר תשובה:
אחד או אפס?