סדירויות
סטטיסטיות עשויות להיות דבר-מה מפחיד, אפילו - מטריד. לא ברור לי אם זה
מפני שהן מתגלות, בחטף, ברגע אחד, תוך שהן קושרות בין נושאים שמראש לא נראו
קשורים, או שזה מפני שהן מרמזות על כך שהדברים, ברמת הקרקע של התופעות,
קשורים זה בזה בקשר שאי אפשר להבין, רק לתאר. כך או כך, גיליתי לחרדתי
בימים האחרונים שתי סדירויות איומות מאוד. הראשונה, היא שככל שמתקרב סוף
השבוע, ובדיוק באותו שיעור, מתקרב לו גם יום ראשון. יכול להיות שלא שמתי לב
לזה עד עכשיו כי יום ראשון אורב לו, מתקדם באיטיות, צולע ומעווה פנים,
כאילו אומר "אני רחוק, חבל לדאוג" והנה בום, ויהי ערב, ויהי בוקר, פתאום דפיקה
בדלת. יום ראשון.
כמה שעות עברו עד שיכולתי לעכל את עומק הצרה המדהימה שנפרשה בפני עיני
(להערכתי, בפעם ראשונה בהסטוריה האנושית עד כה!), והנה בום נוסף!
דפקתי את הזרת בפינה של האמבטיה.
דפקתי את הזרת בפינה של האמבטיה.
בזמן
שבו ישבתי לי על הרצפה, הרגל ביד, מקלל את אלוהי האינסטלטורים, ומצרף אליו
את זה של הבנאים ואף את אלוהי החומר המוצק, הרגשתי את משק כנפיה של סדירות
נוספת. בום!
(צריך לזכור שהמדף של המגבות נמוך יחסית, ואם קמים מהר חוטפים אותו בראש.)
איפה הייתי? אהא. כן. עם ראש חבוש. זהו, שהעניין היפה בסדירות הזו - וזה
הבנתי בזמן ששכבתי על המיטה (הפעם תוך בדיקה שאין שום דבר סביבי), זה שזה לא
עוזר לחשב אותה בכיוון ההפוך, כלומר, להגיד שככל שיום ראשון מתקרב, כך גם
הסופ"ש מתקרב. כי באופן סדיר - ואני לא יודע אם ניתן להבין את מלוא המשמעות
בפעם הראשונה - ככל שיום ראשון מתקרב, ככה גם יום ראשון שאחריו. בום.
הפעם בום של הפתעה, לא דפקתי שום דבר בכלום, למרות שהגילוי של הסדירות הזו מעלה בי את הצורך לדפוק משהו במשהו אחר.
אני כבר מצפה לשבוע הקרוב.
