תהיות נוספות על הבדידות (כותרת יצירתית!)

בהרבה מובנים, זה פוסט משלים, למה שכתבתי כבר כאן:

http://troedelnd.blogspot.com/2011/03/blog-post.html

כשאנשים חושבים על התפתחויות במדע, על האופן שבו אנחנו מבינים את העולם טוב יותר, הם חושבים על דיוק הולך ורב במושגים: לא נדבר על "חומר מתפשט" אלא על אטומים; ואולי לא על אטומים, אלא על אלקטרונים,ופרוטונים; ואולי אפשר לחדור עוד יותר לעומק, ולדבר על קווארקים של חומר. ואולי גם הקוורקים מתפרקים, ושוב נמצא מושגים דקים, דקיקים, קלים מהאוויר, כדי לתאר, כדי לתפוס, כדי לאפיין את העולם שמסביב.

כשאנשים חושבים על התפתחות בהבנה של העולם (והמדע אינו הבנה של העולם; במקרה הטוב הוא רק תיאור של העולם – כשהוא לא תיאור שלנו מסתכלים על העולם), הם חושבים על מודל דומה. ככל שיהיו לנו יותר מילים – וככל שהמילים האלה יתארו תופעות יותר ספציפיות – כך יהיה לנו קל יותר להבין את העולם (ואת עצמנו). מושגים מעודנים, כך נדמה, טובים הרבה יותר כדי לאחד ביננו לבין מה שאנחנו מבינים. כששואלים ילד בן חמש איך הוא מרגיש, סביר שהוא יענה בכמה מילים: שמח או עצוב. אם תשאלו בן 16, כבר תקבלו משפט (זאת בהנחה שהוא כנה..). אדם מבוגר יכול גם לפתוח במונולוג של כמה דקות, בנסיון לאפיין, במטרה להסביר.

ההתפתחות הזאת נובעת לא רק מנסיון חיים (כלומר, שהיום אני מבין שאני לא "סתם" שמח סתם כי אני גדול יותר). היא נובעת, בין היתר, מהעובדה שיש לנו – כך נדמה – כלים עדינים יותר לתיאור הרגשות, ככל שאנחנו מתבגרים. החיים שלנו הופכים מורכבים יותר. מה שנדמה אתמול כפיצול בינארי בין מושגי יישות ואין, שמחה ועצב, מתברר היום כמולטיספרה של מושגים שלפעמים חופפים קצת ולפעמים עוקבים, לפעמים "עולים" אחד על השני ולפעמים רק מרמזים אחד על השני, אבל הם לעולם לא שווים לחלוטין זה לזה. למעשה, אני חושב, ההבנה שהיום אני לא "סתם" שמח נובעת בעצמה מהעובדה שיש לנו ארגז-כלים עדין כזה, שמאפשר לנו, או לפחות נדמה שמאפשר לנו, לחדור אל תוך הדברים, או, לכל הפחות, לגרד קצת את פני השטח הסלעיים. (נקודה ראשונה).

זרקור חוזר אל המדע. המושגים המדעיים שלנו, כך הם מבקשים לשכנע אותנו, תופסים את ההוויה עצמה, אותו צלופח חמקמק, חלקלק, חמקן (וחלקן?) שהפילוסופיה לא הצליחה להסביר. עצמים לא נופלים למרכז כדור הארץ מתוך "איכות נפילה" שטבועה בהם, וגם לא כי יש להם שאיפה להתאחד עם היסוד הדומיננטי שלהם. למעשה, אומר המדע, אני יכול לספק לך היום הסבר למה נופלים הגופים: הם נופלים כי מאסה מושכת מאסה (או בגלל קרני כבידה; או הכוח הגרעיני החלש; או איזה הסבר שבאפשר). זה, מחייך המדע ומוסיף, העולם עצמו: מערכת אדירה של חוקים, של משוואות מתמטיות. ההסברים המתמטים האלה הם-הם המציאות –

אלא שהם לא. אנחנו לא מוצאים חוקים בעולם. אנחנו מוצאים גופים נופלים. איננו מוצאים משוואות. אנחנו מוצאים התנהגויות של חומר. המדע לא מוסר לי למה משהו קורה; הוא רק מסביר לי מה קורה. משוואה, מדויקת ככל שתהיה, היא רק ביטוי – אופן של תיאור – של התנהגות החומר. היא לא החומר עצמו. היא לא התנועה עצמה. היא לא תופסת אותו או אותה. היא לא קובעת אותם. היא מסוגלת לעקוב אחריו, לנבא לאן הוא יגיע בזמן T+1, אבל להגיע אל החומר עצמו, לשהות בתוכו, את זה המדע לא מסוגל לעשות (ספק אם יהיה מסוגל; ספק גדול יותר אם המדע מחפש להגיע למצב כזה... כי אז הוא יהיה פילוסופיה, ופילוסופיה לא מקבלת מענקי מחקר).

המצב נעשה עוד יותר גרוע כשחוזרים אל החיים האמיתיים, הלא-מדעיים. השפה, כמו שיודע לומר לנו ניטשה, היא עוד שלב במאמץ ה"מדעי" (נכון יותר לומר, אפולוני), לשלוט בעולם. אבל השפה, מטבעה, לא אמורה לתת לנו אמיתות על העולם, לתאר אותו בצורה מדויקת, לאפיין אותו בבהירות, על כל חלקיו וצרופותיו. השפה אולי מטעה אותנו לחשוב שהיא כזאת; אנחנו אולי מצפים מהשפה להיות כזאת, ואחר כך נוטים לשכוח שאנחנו הצבנו את הדרישה הזאת לפתח השפה; אבל השפה, מילים, מחשבות – כל אלה לעולם לא חודרות לתוך העומק; האדם החושב תמיד מרחף מעל הדברים, תמיד נמצא פער בינו לבין הפעילות עצמה; תוצרי המחשבות שלו לעולם לא יהיו "הדבר" אלא תמיד יאפפו אותו, כמו אד, הבל חם שיוצר צורה לפני שנעלם. (נקודה שנייה).

על מנת להבין משהו, משהו בכלל, בני אדם צריכים ליצור להם מושג שלו. השכל האנושי הוא גולת כותרת מדהימה של אבולוציה ששכללה אותו לתפוס את השונה, המבדל, המבחין, המפריד, המפלח. אם לא הייתה לנו היכולת הזאת, העולם כולו היה מרק ראשוני של חלקיקים חסרי הבדל או הבחנה, ואי אפשר היה להבין שום דבר. המושג לא חייב להיות דווקא בשפה (הוא יכול להיות מושג מנטלי, שלא קשור בשפה), אבל הוא תמיד צריך לתפוס משהו אחד בבדידות שלו, ואם אין בדידות כזאת, אז יש הכרח בלהמציא שונות כזאת, או לכל הפחות להיתפס בשונות קטנה מאוד ולתאר אותה כנקודת ההבדל המשמעותית שדרכה אפשר להבין את האובייקטים השונים. (נקודה שלישית).

ככל שאנחנו פועלים בשפה, אנחנו הופכים מודעים יותר לפער האדיר שנפער בין השפה לעולם, כלומר – בין המילים לבין מה שאנחנו רוצים לבטא באמצעותן, ובמקביל (כי זו אותה תנועה, רק מהצד השני), בין הדרישה שלנו מהשפה לבין מה שהשפה מסוגלת לספק לנו. הפתרון שלנו, ההו-כה-מדעי, הוא להמציא כלים: מילים נוספות. מדויקות יותר. עדינות יותר. חדות יותר. כאלה שיתפסו פחות ופחות דברים שונים, ויותר ויותר דבר-מה אחד. ואולי, אנחנו חושבים, כשכל מילה תתפוס רק דבר אחד – אבל תתפוס אותו נכון – נוכל סוף סוף להסביר, נוכל לדבר, להביע, להעביר..

התנועה הזאת, אל הריבוי, אם מה שכתבתי קודם נשמע הגיוני, היא תנועה טבעית. אם אנחנו לא מצליחים לתפוס משהו כמו שצריך (כלומר, להביע אותו כמו שצריך...), אז המושג שלנו לא טוב. ואם המושג לא טוב (את זה הנסיון שלנו מלמד אותנו), צריך כלים עדינים יותר, צריך לבדל את הדבר הלא-ניתן-לתיאור ממצבים אחרים. ארגז הכלים העדין הזה, בתורו, מספק לנו את הבסיס למחשבה שיש הבדל עמוק בין הדברים; אבל גם הבדל כזה אינו מספיק כדי להביע במדויק את העולם (והחשוב כאן הוא העולם שפנימה – שאי אפשר למצות את ההבדל ב"זה"); ושוב צריך לחזור ולעדן את המושגים, לחזור ולדקק אותם, ליצור מושגים חדשים – ליצור מושגים "מדויקים" יותר.

וזאת טעות – טעות קטגוריאלית – כי השפה אינה שואפת לאמת, והיא לעולם לא נמצאת בתוך הדברים, אלא תמיד מרחפת מעליהם, תמיד מטאפורית, תמיד מסבירה דבר-מה אחד באמצעות דבר שני. אין לה אף נקודת-בסיס ריגורוזית ממנה אפשר להתחיל, עליה אפשר להשען, מתוכה אפשר לגזור את כל שאר המושגים באופן לוגי, רציף ובלתי ניתן להפרכה.

העובדה שזאת טעות לבדה לא מספיקה. בני אדם חיים עם טעויות; יש בני אדם שאלה חייהם. אבל הטעות הזאת – הנסיון לדרוש ולנסות, בכל זאת, ולמרות שאי אפשר, להגיע, דרך השפה – המחשבה – לכינון של איזושהיא הרמוניה עם העולם, של הבנה, של שרייה בתוך העולם, או לפחות הבנה שלו מתוך עצמו, ולא מכוח אילושהן הפשטות מתמטיות – היא טעות שראוי לחשוב עליה. בעיקר על התוצאות שלה.

ככל שאדם פועל בשפה, ככל שהוא חושב, ככל שהוא משתמש במושגים שהוא בנה, כך הוא מבין שהוא לא מצליח לתפוס איתם את מה שהוא באמת רוצה לתפוס; הוא לא יכול להסביר את מה שהיה רוצה להסביר; הוא לא יכול לדבר על מה שהיה רוצה לדבר, איך שהיה רוצה לדבר; הוא לא יובן. המילים לא נועלות את ההרגשה. תמיד נשאר שם משהו שיורי, והדבר הזה, השיורי, תמיד חשוב מאוד, ואי אפשר להבין בלעדיו. במובן מסוים, כדי שאדם אחר יבין במדויק את מה שאדם אומר, הוא צריך לדעת – למפרע – מה הוא רוצה לומר. כמו ג'ינגיס חאן ומרקו פולו, שיושבים אחד מול השני, לא אומרים דבר, ומבינים זה את זה.

ככל שאדם מבין שהוא לא מסוגל להעביר, למסור ולהסביר, כך הוא מרגיש בודד יותר. אני אומר מרגיש, כי לכאורה, מצבו לא השתנה ממצבו של הילד; שניהם לא מסוגלים למסור, להעביר או להסביר את מה שהם מרגישים, ובכל זאת הוא מרגיש בודד יותר. וכשאני מנסה לחשוב למה הוא מרגיש בודד יותר, וככל שאני חושב על זה יותר, תשובה אחת עולה: הוא בודד כי יש לו יותר מושגים, לא למרות ש-. הוא בודד כי ריבוי המושגים רק הבהיר לו עד כמה הוא לא יכול למסור; פעם, כשהיה קטן, הוא לא הצליח לבטא נכון רגשות כמו "אני שמח"; אבל הרגש הזה הלך והתפרק לאינספור תתי-רגשות, וכל אחד מהם נתפס בתור נבדל; היום הוא כבר לא מסוגל להסביר עשרות רגשות שונים – והוא מודע לשוני ביניהם דווקא בגלל שעולם המושגים שלו רחב יותר, והכלים שלו עדינים יותר, וכי המחשבה, שהייתה אמורה להיות הגשר שדרכו הוא יוכל להעביר הכל, למסור הכל, להבין הכל, הופכת להיות חול טובעני, אינספור גרגירים קטנים שכבר לא מסוגלים לשאת אותו – והוא שוקע.

עד כאן מחשבות בהמשך למחשבות שמקודם.