ובקומי מצאתי כי כולי צפוד. וכי במקום בו עד אתמול אפשר היה למצוא חיקו החם של הבשר, אין אלא דחייתו הקשוחה של שריר מתוח. היכן שזה מכבר עוד מנגינות נוגנו, חשים שהמיתר דרוך, עומד לפקוע, ומן הפחד חדלה המנגינה. שכל המחשבות כפופות לאותה נבואה הצופה אלי זינוק גדול, שחרור אדיר של כל מה שעמד במתח, פריעת הסדר הקיים.
לא, איני זר לתחושות כאלה. והידיעה שעוד מעט דבר-מה גדול נופל והנה אני בא עד שער מסוים, וכשאעבור בו, כך לוחשות אבני הקיר, אצא שונה, אחר, כבר לא-אני, היא ידיעה שחשתי בעבר. ועם זאת, מתח השרירים, עצמת דריכות הקשת בה אני שלוב כחץ משרה עלי אימה שלא הכרתי. איני יודע אי אני קופץ, לאיזו מטרה כוון החץ, ומה אפגוש שם – מי אפגוש שם – וכשיפגשו בי שם, מי יהיה זה שיוכר. כל שנותר הוא לאמץ את השרירים יתרת-כיווץ, לא להתנגד לתנע, ולקוות שבאשר אני קופץ או אנעץ, יהא זה מין עולם בו קרקע עוד קיימת, בו יש עוד דבר-מה יציב שבו אפשר להתקע, ושוב לצבור כוחות – ושוב לעוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה