לא זמן לסיפורי-עומק
ולמילים גבוהות. לא זמן להתרווח ולהשקיף אחורה, כואב אבל מוגן, משקיף באנינות על
כוס הדם ומרחרח טרם הבאתה עדי שפתיים. לא. זמן לתהות – זמן לברר – איך זה שהכל
מתפורר מסביב והשדים לא רוקדים סביבי ברעש והמון? איך זה שהכל מתפורר מסביב ואני לא מרגיש שמשהו
קורה? איך זה שהכל מתפורר מסביב ואני כל כך רגוע – רגוע? אטום; חסר עניין; איך זה
שהכל כל כך בשקט. בלי כאב חריף, בלי בטן מתהפכת, אין דמעות או חרחורי תקווה. פשוט
ברגע – רד מסך; חצה, הבדל, פרד בין הדברים. מצד אחד – קולות של ערב עירוני, שמחות,
חיי שגרה המתכננים לצאת מהאולם; ומעבר לו – זאת אין לראות, הרי, ואין גם טעם – הכל מורד ומפורק,
ומפורד ומכונס ונעלם.
וזו התפוררות שתחילתה באמצע, לא מהקצה היא מתפוררת, לא מהצדדים שנגישים. באמצע בור נפער והוא הולך ומתרחב; אזור שלם שמבקש תחתית להתרסק עליה.
הכל הולך לעזאזל
ובי אין עצב. שיגיע, עזאזל. שיבוא כבר.
