יום שלישי, 28 ביוני 2011

ערים וזיכרון #28611

בעיר הולדת, אין הבדל גדול בין מבט-ממעל, הצופה אל העיר, לבין מבט מן הקרקע, הצופה לכוכבים. באורות עדינים זוהרים בתיהם של החברים, של החברים-לשעבר, של החברים-של החברים, ושל חברי-החברים לשעבר, בולטים מתוך המפה החשוכה, איש איש ואורו; כל אחד מוגדר על ידי מערכת קואורדינטות של הזיכרון, המקבעת אותו בערכים מוחלטים לנקודת המבט שלי, של הצופה. כל כוכב מתאפיין במהותו: מי מהם הוא שמש, וזוהר את זוהר ההיכרות; מי מהם ירח, והזיכרון שעולה מהתבוננות בו אינו אלא הדהוד של זכרון כוכב אחר, מראה של מי שמאיר עבורו.

בעיר הולדת אין הבדל בין אסטרונומיה וארכיאולוגיה. הן המבט אל הכוכב, אל הזוהר ברקיע, אינו אלא תצפית על העבר: אל אור שנוצר לפני מליארד שנה, חצה יקום ומחציתו עד שפגע בעין. ומי יודע מי מבין נגה הבתים שבמפת העיר עדיין מתקיים – או שהאור המנצנץ נוצר אי-שם, כשעוד פעם אז בשבילי, ובינתיים כבתה החברות, ובקרוב יידום גם הנצנוץ?

אכן, מלאה עיר הולדת בשני אלה – בכוכבים זורחים המאירים ובכוכבים זורחים שכבר כבו מזמן. ולמביט למעלה או למטה אין אלא להמתין – ולחכות - ולקוות..

יום ראשון, 26 ביוני 2011

הציטוט השבועי לילד: עניינים.

עניינים, מתישים העניינים כל יום
כל יום, כל יום
עד עפר.
נשרפו הפיוטים הקשקושים
קשקושים, קשקושים.

כל השנה חיתה, היתה
ופתאום לקחה, ארזה והלכה.
הנה שוב שמחים העניינים, אצלי.
עכשיו את כל הערב במתנה
מתנה, מתנה תאמין.
אני רק אדבר.

מידי העניינים זרמו נורא,
עניינים מידי
ופתאום עלו בלהבה,
נשאר רק חלום.

כל השנה היתה
חיתה, היתה, לקחה, ארזה וברחה
עכשיו העניינים כאלו עצובים, אצלי
עכשיו את כל הערב במתנה,
מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

(ולדימיר ויסוצקי - עניינים. תרגם, ככל הנראה, ארקדי דוכין.) 

יום רביעי, 8 ביוני 2011

כמה מחשבות על מתנה ובחירה

 "הוי ידידי! אין ידידים"
                       - אריסטו

מהי מתנה? מתי נאמר שמתנה – היא בעלת משמעות, או ערך? ברור לי, ממרום שנותי, שיש הרבה סוגי מתנות שאין להן ערך, או שהערך שלהן פחות (וכמובן שאין המדובר בערך כספי). מתנה שמישהו מעניק לך רק על מנת ש- (תחבב אותו, תעניק לו בחזרה, שיוכל לדרוש ממך דבר-מה ולהשתמש במתן המתנה כהוכחה לכך ש"אתה חייב" לו). ברור גם שיש מתנות שאין להן ערך בכלל – למשל, כאשר אדם מעניק מתנה רק כי הוא חייב (או כי זה יום ההולדת, ואי אפשר שלא). מתנות דודתיות מהסוג הזה – מה תועלת בהן ואיזו שמחה אפשר להפיק מהן?

למעשה, כשאני מתבונן במתנות שקיבלתי, ובמתנות שהייתי רוצה לקבל, דבר-מה אחד עובר ומסמל את כל המתנות שיש בהן ערך: בחירה. בחירה, במובן של הענקה באופן בלתי-כפוי לחלוטין. מתוך החלטה עצמאית, אוטונומית. בחירה להעניק מתוך רצון להעניק – ולא מתוך רצון לדבר מה שחיצוני למתנה הזאת. מסוג אותם דברים שמאחוריהם עומדת הטענה "רציתי לתת לך X סתם-כך"; או "כדי לשמח אותך". או "כדי להזכיר לך שאתה חשוב לי".

כשחושבים על זה לעומק, ככל שהמתנה היא אקט שמכיל בתוכו יותר "חופש", הריהי, בעיני, בעלת משמעות גדולה יותר. וכן, כשאני חושב על זה, קיים מושג אחד שהענקתו לאחר היא אקט מלא ושלם של חופש כזה; דבר-מה שאי אפשר לכפות אדם, באף אמצעי שהוא, להעניק לאדם אחר: את עצמו.

אפשר לענות אותי ולכפות עלי לומר כל מה שהמענים ירצו; אפשר לכפות עלי כל מחווה גופנית שבדמיון; אפשר להכריח אותי להעניק כל דבר חומרי ששייך לי; אבל אי אפשר, בשום אמצעי שאני מכיר, להכריח אדם להעביר לאדם אחר את עצמו – "באמת". את עצמו באופן המלא והשלם ביותר שאפשר להעביר; על כל הפגמים והמחשבות המוזרות. המוכנות הזו לפתיחות היא אקט עליון ואחרון של בחירה חופשית, של רצון אוטונומי, והיא מבטאת את הרובד העמוק ביותר – הנסתר ביותר, וזה שאין לאף אחד גישה אליו -  ומפה, הרי שהוא גם האמיתי ביותר – באדם.

אל תתנו לי דבר; העניקו לי אתכם – זו קריאת האדם המחפש קשרי-אמת. לא אעניק לך דבר, מלבד עצמי – זו קריאת האדם המחפש הד לקריאתו. אך האמנם ראוי אתה – האמנם ראוי אני – לפתיחות שכזו?