בעיר הולדת, אין הבדל גדול בין מבט-ממעל, הצופה אל העיר, לבין מבט מן הקרקע, הצופה לכוכבים. באורות עדינים זוהרים בתיהם של החברים, של החברים-לשעבר, של החברים-של החברים, ושל חברי-החברים לשעבר, בולטים מתוך המפה החשוכה, איש איש ואורו; כל אחד מוגדר על ידי מערכת קואורדינטות של הזיכרון, המקבעת אותו בערכים מוחלטים לנקודת המבט שלי, של הצופה. כל כוכב מתאפיין במהותו: מי מהם הוא שמש, וזוהר את זוהר ההיכרות; מי מהם ירח, והזיכרון שעולה מהתבוננות בו אינו אלא הדהוד של זכרון כוכב אחר, מראה של מי שמאיר עבורו.
בעיר הולדת אין הבדל בין אסטרונומיה וארכיאולוגיה. הן המבט אל הכוכב, אל הזוהר ברקיע, אינו אלא תצפית על העבר: אל אור שנוצר לפני מליארד שנה, חצה יקום ומחציתו עד שפגע בעין. ומי יודע מי מבין נגה הבתים שבמפת העיר עדיין מתקיים – או שהאור המנצנץ נוצר אי-שם, כשעוד פעם אז בשבילי, ובינתיים כבתה החברות, ובקרוב יידום גם הנצנוץ?
אכן, מלאה עיר הולדת בשני אלה – בכוכבים זורחים המאירים ובכוכבים זורחים שכבר כבו מזמן. ולמביט למעלה או למטה אין אלא להמתין – ולחכות - ולקוות..
