"המונים, המונים זרמו לתוך הפרטר, המואר אור כתום-בהיר צורם, וזרמו מתוכו, אלו מעורבים ומסובכים באלו, ערב רב של נמלים מתנועעות, אוכלוסי יום א', פועלים, פקידים, משרתים, שפחות. יצאו לקראת פגעים, ביקשו אוונטורות, כדי להצטייד לששת ימי הפעולה העכורים והמונוטוניים. והפרטר שאג וצרח באלפי קולות מסוכסכים זה בזה, הזמין על ידי כרוזים ותיבות-נגינה צרודים, על ידי מוקיינים צבועי-פרצוף, קופים, גמדים, נשים ענקיות ומסורבלות שלא כרגיל; על ידי כושים והודים מזוייפים, אתליטים בני יומם בזרועותיהם המעורטלות והשריריות כשל קצבים במקולין; על ידי גופות-דונג בלתי נעות בארונות זגוגית, אקרובטים בחלוק מלפף מצבע עור הבשר; על ידי "עושי פלאים", אמגושים, אשפים, בולעי-חרבות למיניהם – הזמין בצווחה מחרישה, ובעמרי זוהר מסנוורים, "שלא להחמיץ את השעה ולהיכנס, להיכנס, בבקשה מכם, אדוני וגבירותי!". תיאטרון הפרעושים היה כאן, כל מיני נדנדה, צריפי ירייה וקלע עם פרסים משעממים לזוכה, קרקסאות פחותי דרגה ובתי קינו למחזות "מערב-פרוע", מסילות הר ובקעה, גלגל-הענק, קרוסילים מכל המינים, "איש המהלומות", קבריטים זולים, מוכרי נקניקים רותחים ומוכרי מיני מאפה ופירות, מסבאות, שיכורים גועים, יצאניות ממין גרוע, הכל היה כאן, כדי סיפוק צורך-התענוגות הפשוט והתמים של דלת העם.
אבל מאחורי כל זה, מאחורי מוכרי התענוגות ולקוחותיהם, רבצה עניות, ומחלה וייסורים שכנו שם בקביעות, כגרעינם האמיתי והעיקרי של הדברים, כתמצית תמציתם – זאת הרגיש עכשיו רודולף גורדוויל בעברם על-פני מבוא הפרטר העממי, הרגיש בבהירות נוראה ומתוך לב מכווץ. נעשה לו צר בגרונו, צר עד כדי מחנק, כאילו הופרשו לפתע מתוך האוויר כל חלקי החמצן שבו. בדידות מוות תקפתהו, ועורק נרגז התחיל פועם מתוך גופו כלפי צדעיו, מלמטה למעלה, מקיש כמעט בנשמע [...]"
מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה