(בום. ספלאש. גחחחחק. חיחיחי). (בום. ספלאש. חיחיחי. גחחחחק). (בום. ספלאש. קלוינק. חיחיחי גחחחחק). (חיחיחי ספלאש. גחחחק).
בשלב מסוים, זה נעשה ברור שהם לגמרי הגזימו. אפשר לדבר מהיום ועד מחר על דו קיום, אבל כשכל מאות הגמדים שבתוך הראש מחליטים בבת אחת לזרוק עוגות קצפת בזמן שהם מקפצים מעלה-מטה על טרמפולינות, אי אפשר לעמוד מנגד בחיבוק ידיים. ולו בגלל שצריך את הידיים כדי להגן על הפנים. קצפת בעיניים זה לא דבר נעים במיוחד.
אז ניגשתי ובזהירות ביקשתי מכל אחד מהם שיירגע. הרי בכל זאת, המדובר פה בראש שלי, ועם כל הכבוד וההערכה הראויה, הרי לא הגמדים יסייעו לי לנקות את שאריות הבצק מהריפוד של הספות בחדרים של המוח, לגרד את הקצפת מהקיר או לאסוף את המגשים הריקים מהרצפה. את זה צריך לעשות לבד, אחרי שהם נרגעים ונרדמים על הספות, בתוך הלכלוך, באמצע הזוהמה.
זה לא עזר. למעשה, זה רק גרם להם להיות עצבניים יותר. שכבת הקצפת על העוגות נעשתה עבה יותר. הם התחילו להחטיא אחד את השני בכוונה, וטינפו את כל הקירות בתנזי קצפת מדושנים.
ואז החלטתי, שאין ברירה אלא לפרוש על השולחן את כל החלקיקים, ולהתחיל לברור אותם אחד אחד. לשתות את הקפה, ולבחון מה אומרים הגרגירים. להסביר את כל החלקים, חלק-חלק בעצמו, ולבדוק אם יש איזו שיטתיות. אם יש סדר בדברים. אם אפשר לתאר את מסלול התעופה של עוגת הקצף בנוסחה סופית. אם אפשר להשתמש בנגזרת של הנוסחה כדי לברר מה אחוזי השומן של הקצפת. אם אפשר להיעזר בה כדי לנבא אם היא תפגע בגמד ג', או שתסיים את חייה בזליגה איטית מהספות בחדר ההמתנה.
כי לי אין את הגמד השישה עשר, שעוצר ומחכה ונשאר בחדר. ואין לי את היכולת לעצור אותם. אחר אחרי השני הם רצים, ואחרי השלישי בא השישי, ואחר כך מספר שלושים ושלוש ב'.
כל מה שנשאר הוא לנסות ולהבין אם בהקשר שבין זריקה למריחה, שבין גיחוך להטחה, יש איזו שיטה, מסר שחבוי, אולי טענה שמסתתרת. אולי בין כל המחשבות יש חוט שמקשר? אולי יש משהו מושתק שמבקש להתבטא? אולי כל זריקה לבדה היא נקודה, וכשמחברים את הנקודות בזו אחר זו, אבל בסדר הנכון, פתאום מתגלה בין הקווים דוגמת ספינה עם שלושה תרנים.
אנא, ילדים, צבעו את הספינה בצבעים בהירים ושילחו למערכת. בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים (איראנים).
גאון אתה בראוני, גאון
השבמחקכיף לקרוא