ביום השלישי ניעור המלך ואל ראש המגדל יצא. מרום גובהה של התצפית פרושה היתה הארץ, ועת הביט סביב סביב עטפוהו זכרונות כל מחוזות הכתר. הן פה, ממש ליד, קצרו אז החיטה, והחמה, דור-אש שורף, הכתה בסנוורים את הדשים במוץ. קרוב משם הוא רובע הגנים, ולצידו בניין האקדמיה העצום, עוטף ברוך גווילי חוכמה והבל בלי הבחן. צמודים אליו גני הילדים, המביאים עמם המולת הילדים השועטים אל קוביות בניין וארגזים של חול. השוק סמוך היה אל רובעי המגורים. קרקוש המטבעות בדוכנים אז התחרה עם שאגות השמן הרותח, כשלמחבת הוטל עמל יומו של מישהו אחר.
אך לא היו אלה זכרונות של עיר אשר היתה אבל עודנה, שכל אשר שונה בה הוא הזמן. כי בחלוף ימים לא התחלפו קולות הילדים בגן; קציר חדש כבר לא הנץ בינות לרגבים שעד אתמול נשאו השיבולים המלאות. כי באחת חדלו ידיים את שטרות הכסף להחליף, ושום סחורה לא הועברה מזר לזר אחר.
על ראש מגדל עומד הכתר. אל מול הזכרונות חוורה העיר. בשני גבינים קמוצים מתגלגלים בתוך ראשו הסיפורים. כי הנה, לא באיטיות שקע הכרך, ולא הזמן הוא שנשך ביוקרת עיר ומתוכה פוטם. לא, כי בקרב – כי בקרבות – הועם זכרה ולשדה נותץ. את הקרבות הוא מדמיין עכשיו, את זכר הפסדיו. ואיך עם כל קרב-מאסף את שארית צבאו נדרש אז להסיג, לשמור, לקבוץ ביחד מפחד לתבוסה סופית. ואיך סוף כל קרב סומן, לנצח, בתמרות עשן מגן הילדים, בדם וזעקות ברחבת השוק.
והאויב, זד, רוח חמקמק, באיטיות עיקשת כשורש מתחפר, פועל לאט. ולמה ימהר? הן תוצאת המערכה כבר ידועה לכל, הן כבר נפל גורל העיר. כך רובע רובע, בית בית, פושט באיטיות, הורס, שובר, שורף. וכבר נפלו חיילי הממלכה, ואף משמר המלך לקצווי תבל נפוץ. וכבר חרבו כל בתי העיר, ושבר חומותיה יעטר שדות.
על המגדל עומד המלך, בודד בארמונו, אשר לבד נשאר בנוי מכל מבני העיר. מרום גובהה של התצפית פרושה הארץ, והאופק – ממלוא ריבוא כוחות הנגד שבדרך רק משחיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה