יש משהו דוחה בצייתנות של המילים; באופן בו הן ממלאות בחריצות כל הוראה שתינתן. יש משהו דוחה בחנפנות הזו, הרצוצה, בקומה השפלה, במבט הכבוי בעיניים. הכל הן יעשו, אם תבקש: ראשון את הנושא להעמיד; את הפועל לדחוק מהמרכז; להעביר נימי-נימים של משמעויות נסתרות; לדחוף את הקורא לרגש מסוים או שמא – להדיר ממנו רגש זה. לומר דבר אחד ולהסתיר עוד שניים, הכל בכפוף לבקשתו של הכותב; לשקר – במצח נחושה, באותם הסימנים בהם אמת נכתבת. ולאפשר, לראשונה, את השקר.
אפילו במריבה איני יכול להיות עמן. ואיך אוכל לריב? הן ברגע שארצה הן מסתדרות בחזרה, באות, עמלניות, נכונות ליום פקודה – ורגע של התמרמרות אין בן, ושום מידה של מרי. ורק המוכנות הזאת – לאן? ומי? ואיך? – ושום דבר מעבר לה. לא חוט שדרה. לא דרך.
הרי זה אי אפשר – זה אי אפשר כך. אי אפשר.
