יום חמישי, 31 במרץ 2011

מחר -


ובקומי מצאתי כי כולי צפוד. וכי במקום בו עד אתמול אפשר היה למצוא חיקו החם של הבשר, אין אלא דחייתו הקשוחה של שריר מתוח. היכן שזה מכבר עוד מנגינות נוגנו, חשים שהמיתר דרוך, עומד לפקוע, ומן הפחד חדלה המנגינה. שכל המחשבות כפופות לאותה נבואה הצופה אלי זינוק גדול, שחרור אדיר של כל מה שעמד במתח, פריעת הסדר הקיים.

לא, איני זר לתחושות כאלה. והידיעה שעוד מעט דבר-מה גדול נופל והנה אני בא עד שער מסוים, וכשאעבור בו, כך לוחשות אבני הקיר, אצא שונה, אחר, כבר לא-אני, היא ידיעה שחשתי בעבר. ועם זאת, מתח השרירים, עצמת דריכות הקשת בה אני שלוב כחץ משרה עלי אימה שלא הכרתי. איני יודע אי אני קופץ, לאיזו מטרה כוון החץ, ומה אפגוש שם – מי אפגוש שם – וכשיפגשו בי שם, מי יהיה זה שיוכר. כל שנותר הוא לאמץ את השרירים יתרת-כיווץ, לא להתנגד לתנע, ולקוות שבאשר אני קופץ או אנעץ, יהא זה מין עולם בו קרקע עוד קיימת, בו יש עוד דבר-מה יציב שבו אפשר להתקע, ושוב לצבור כוחות – ושוב לעוף.

יום ראשון, 27 במרץ 2011

לכל שיר יש מכסה

במבט ראשון, קאבר הוא הדבר המאוס ביותר בעולם, המקבילה המוזיקלית לארוחה-של-אתמול שמחממים במיקרו. מה יותר קל מלקחת משהו שמישהו אחר כתב כבר, שיר שכבר עבר טבילת אש, מילים שכבר הצליחו לרגש, להניח בצלחת חדשה, לחמם קצת ולהתבשם ממעשה-ידי-אדם-אחר להתפאר?

כמו תמיד, וכמו שהבינו היוונים, השאלה היא לא "מה עושים" אלא "איך עושים את זה". אין ספק שיש קאברים מזעזעים, שבזמן האזנה להם בא לך לחנוק את מדונה ולהניח את ראשה הכחול מחוסר חמצן ערוף למרגלות דון מקלין, כשאתה בוכה ומתנצל שהדבר קרה בימי חייך, ואתה עמדת שם ולא עשית שום דבר כדי לעצור את הזוועה. מהסוג שגורם לך לשאוף שהעולם היה קצת יותר כמו סרטי פעולה מהאייטיז, כך שתוכל לפרוץ לבית של ג'ו קוקר, חמוש בוולקאן מהסוג שאפילו מסוק מתקשה להתמודד עם הרתע שלו, ופשוט לירות לכל הכיוונים בזמן סינון אמרות-שפר צוננות ("חתיכת פנים יש לך שם, ג'ו, אני חושב שיש משחה לדברים כאלה". ברוס וויליס עושה את זה טוב יותר).

אבל יש גם קאברים אחרים. כאלה שמצליחים להתעלות על המקור. כאלה שמצליחים למצוא בישן, במוכר, בבנאלי – יסוד חדש, נצנוץ  של עורק מוזהב שאף אחד לא ראה עד היום. מי יודע ש"Oh, lonesome me" המופלא של ניל יאנג (אתם מכירים, חפשו ביוטיוב.) הוא קאבר לביצוע ישן יותר (והרבה פחות מעניין)? האם ההצגה של הישן, הבנאלי, המוכר, המשעמם מזווית חדשה, מעניינת, שונה – אינה נשמת אפה של האמנות, השאיפה האולטימטיבית?

קאבר טוב דומה לתרגום טוב, בהבדל אחד; כמוהו, הוא בלתי אפשרי לחלוטין; כמוהו, הצלחה בו היא פלא עולם נוסף; כמוהו, תמיד תמצא בתוצר את עקבות הנחש האנושי, התפיסה של האמן-המכסה, הצייטגייסט שלו, התפיסה שלו של "איך דברים נשמעים", ואולי חשוב יותר, "מה משמעות הדברים". ההבדל היחיד הוא שלפעמים, אנחנו מוצאים קאברים טובים מהמקור. זה אף פעם לא כך עם ספרים.

כדי לסבר את האוזן, ומכיוון שכל מה שאני עושה בזמן האחרון כשאני לא עובד זה לשמוע מוזיקה, הבלוג מתכבד להציג לכם את רשימת 10 הקאברים המעניינים ביותר שאני מכיר; לא רק בגלל שהם טובים כל כך, כמו שהם גרסאות כיסוי לשירים מוכרים (מאוד; אני מקווה), שלוקחות את אותו מוכר, ידוע, בנאלי ושגור ומשנות אותו; לוקחות את השאריות של הארוחה מאתמול ועושות ממנו קרם-דה-לה-קרם בסגנון אדגר. בגלל שהאמנים פה הצליחו במלאכה קשה למדי: לא לחרב לחלוטין שיר ישן ואהוב. בכוונה מחקתי את שמות השירים. אונה לכם.

http://www.megaupload.com/?d=Q6TL405I 

יום שישי, 25 במרץ 2011

הציטוט השבועי: פרקי שירה

כמעט הלכתי שולל אחר חיוכה של יעלת חן
ממחלקת השמלות של המשביר
כשהבנתי שהיא מגבס.

(אהרון אלמוג - כמעט הלכתי)

יום רביעי, 23 במרץ 2011

חצי פגישה; אולי אף רבע

(לר-----)

יש וכשאדם הולך ברחוב, רגליו פולחות את האספלט תלמים-תלמים והעינים מבקשות להיטמע באדמה, יש ולפתע – הי – פרפר של אור, נתזי-גיצים על הרצפה, והמבט כבר לא שתול באדמה, הוא מחפש ומחפש בינות ענפי האנשים את מקור האיתותים, את נביעת האור המפכה.

וזה האור, שלעתים נסתר ונעלם מעבר לשליחת-יד פרועה או גב סורר של מי מהקהל, רומז לו משהו ומהדהד: וכל הפעימות כולן כתובות בצופן, אבל חידה זו הוא יודע פענח, כי זהו כתב-סתרים שלו, שהוא המציא, והוא פותר כל קו ונקודה ומחבר ואף משלים, מקום בו האותות אינם ברורים ושוב קשה לדעת אם הנקודה היא קו אשר נסתר, את שביקשו למסור. ומן הצופן אות שלוח הוא מוצא, והוא למד כי עוד אדם כמוהו יש, עלמה אשר חידות הרבה המציאה אבל פתרונות מעט, אשר את אפרה נשאה אל ההרים וכעת רב לה מבדידות, אשר כמוהו בייסורי ליבה המר הניחה מחשבות בתיבת כופר ושילחה במורד נהר-

והלאה אל האור יחתור, ימצא מסלול בין כל האנשים, כדי לראות, כדי להבין, כדי להכיר, כדי לגעת. והאור, כבהרה על זנבה של איילה בורחת, ואין לדעת אם משמאל היא אם ימין; ועוד הוא מתקרב והנה עוד מעט יגיע, והאותות באים עבים ועגולים, ולפתע מוסטים הענפים ושם קרחת יער, ולמולו היא מתגלית. וכל מראה יוכל לשזוף בעין.

מהר אזי יבין כי לא בצופן עסקינן, ואין שום דמות זוהרת, והפרפר, להטוט האור שבין גילוי לסתר, רק השתקפות השמש על תכשיט זול, ריצוד שבאקראי, טעות ותעתוע. ואת הצופן, הדומות? כעת גם פשר האותות כבר לא יבין, ואי הקסם שכישף כוכבי רקיע והעים זוהר החמה?

ויש, כשאדמה תחת רגליו, וכל אותם עצי-אדם מקיפים אותו בסהר מכופל, עומד אדם והוא נבוך ומלא בפחד; ואת הדרך לאספלט, לפליחתו עם הרגלים, ואת זווית הראש בה העינים מפלט רואות באדמה כבר אין למצוא.

יום חמישי, 17 במרץ 2011

תהיות נוספות על הבדידות (כותרת יצירתית!)

בהרבה מובנים, זה פוסט משלים, למה שכתבתי כבר כאן:

כשאנשים חושבים על התפתחויות במדע, על האופן שבו אנחנו מבינים את העולם טוב יותר, הם חושבים על דיוק הולך ורב במושגים: לא נדבר על "חומר מתפשט" אלא על אטומים; ואולי לא על אטומים, אלא על אלקטרונים,ופרוטונים; ואולי אפשר לחדור עוד יותר לעומק, ולדבר על קווארקים של חומר. ואולי גם הקוורקים מתפרקים, ושוב נמצא מושגים דקים, דקיקים, קלים מהאוויר, כדי לתאר, כדי לתפוס, כדי לאפיין את העולם שמסביב.

כשאנשים חושבים על התפתחות בהבנה של העולם (והמדע אינו הבנה של העולם; במקרה הטוב הוא רק תיאור של העולם – כשהוא לא תיאור שלנו מסתכלים על העולם), הם חושבים על מודל דומה. ככל שיהיו לנו יותר מילים – וככל שהמילים האלה יתארו תופעות יותר ספציפיות – כך יהיה לנו קל יותר להבין את העולם (ואת עצמנו). מושגים מעודנים, כך נדמה, טובים הרבה יותר כדי לאחד ביננו לבין מה שאנחנו מבינים. כששואלים ילד בן חמש איך הוא מרגיש, סביר שהוא יענה בכמה מילים: שמח או עצוב. אם תשאלו בן 16, כבר תקבלו משפט (זאת בהנחה שהוא כנה..). אדם מבוגר יכול גם לפתוח במונולוג של כמה דקות, בנסיון לאפיין, במטרה להסביר.

ההתפתחות הזאת נובעת לא רק מנסיון חיים (כלומר, שהיום אני מבין שאני לא "סתם" שמח סתם כי אני גדול יותר). היא נובעת, בין היתר, מהעובדה שיש לנו – כך נדמה – כלים עדינים יותר לתיאור הרגשות, ככל שאנחנו מתבגרים. החיים שלנו הופכים מורכבים יותר. מה שנדמה אתמול כפיצול בינארי בין מושגי יישות ואין, שמחה ועצב, מתברר היום כמולטיספרה של מושגים שלפעמים חופפים קצת ולפעמים עוקבים, לפעמים "עולים" אחד על השני ולפעמים רק מרמזים אחד על השני, אבל הם לעולם לא שווים לחלוטין זה לזה. למעשה, אני חושב, ההבנה שהיום אני לא "סתם" שמח נובעת בעצמה מהעובדה שיש לנו ארגז-כלים עדין כזה, שמאפשר לנו, או לפחות נדמה שמאפשר לנו, לחדור אל תוך הדברים, או, לכל הפחות, לגרד קצת את פני השטח הסלעיים. (נקודה ראשונה).

זרקור חוזר אל המדע. המושגים המדעיים שלנו, כך הם מבקשים לשכנע אותנו, תופסים את ההוויה עצמה, אותו צלופח חמקמק, חלקלק, חמקן (וחלקן?) שהפילוסופיה לא הצליחה להסביר. עצמים לא נופלים למרכז כדור הארץ מתוך "איכות נפילה" שטבועה בהם, וגם לא כי יש להם שאיפה להתאחד עם היסוד הדומיננטי שלהם. למעשה, אומר המדע, אני יכול לספק לך היום הסבר למה נופלים הגופים: הם נופלים כי מאסה מושכת מאסה (או בגלל קרני כבידה; או הכוח הגרעיני החלש; או איזה הסבר שבאפשר). זה, מחייך המדע ומוסיף, העולם עצמו: מערכת אדירה של חוקים, של משוואות מתמטיות. ההסברים המתמטים האלה הם-הם המציאות –

אלא שהם לא. אנחנו לא מוצאים חוקים בעולם. אנחנו מוצאים גופים נופלים. איננו מוצאים משוואות. אנחנו מוצאים התנהגויות של חומר. המדע לא מוסר לי למה משהו קורה; הוא רק מסביר לי מה קורה. משוואה, מדויקת ככל שתהיה, היא רק ביטוי – אופן של תיאור – של התנהגות החומר. היא לא החומר עצמו. היא לא התנועה עצמה. היא לא תופסת אותו או אותה. היא לא קובעת אותם. היא מסוגלת לעקוב אחריו, לנבא לאן הוא יגיע בזמן T+1, אבל להגיע אל החומר עצמו, לשהות בתוכו, את זה המדע לא מסוגל לעשות (ספק אם יהיה מסוגל; ספק גדול יותר אם המדע מחפש להגיע למצב כזה... כי אז הוא יהיה פילוסופיה, ופילוסופיה לא מקבלת מענקי מחקר).

המצב נעשה עוד יותר גרוע כשחוזרים אל החיים האמיתיים, הלא-מדעיים. השפה, כמו שיודע לומר לנו ניטשה, היא עוד שלב במאמץ ה"מדעי" (נכון יותר לומר, אפולוני), לשלוט בעולם. אבל השפה, מטבעה, לא אמורה לתת לנו אמיתות על העולם, לתאר אותו בצורה מדויקת, לאפיין אותו בבהירות, על כל חלקיו וצרופותיו. השפה אולי מטעה אותנו לחשוב שהיא כזאת; אנחנו אולי מצפים מהשפה להיות כזאת, ואחר כך נוטים לשכוח שאנחנו הצבנו את הדרישה הזאת לפתח השפה; אבל השפה, מילים, מחשבות – כל אלה לעולם לא חודרות לתוך העומק; האדם החושב תמיד מרחף מעל הדברים, תמיד נמצא פער בינו לבין הפעילות עצמה; תוצרי המחשבות שלו לעולם לא יהיו "הדבר" אלא תמיד יאפפו אותו, כמו אד, הבל חם שיוצר צורה לפני שנעלם. (נקודה שנייה).

על מנת להבין משהו, משהו בכלל, בני אדם צריכים ליצור להם מושג שלו. השכל האנושי הוא גולת כותרת מדהימה של אבולוציה ששכללה אותו לתפוס את השונה, המבדל, המבחין, המפריד, המפלח. אם לא הייתה לנו היכולת הזאת, העולם כולו היה מרק ראשוני של חלקיקים חסרי הבדל או הבחנה, ואי אפשר היה להבין שום דבר. המושג לא חייב להיות דווקא בשפה (הוא יכול להיות מושג מנטלי, שלא קשור בשפה), אבל הוא תמיד צריך לתפוס משהו אחד בבדידות שלו, ואם אין בדידות כזאת, אז יש הכרח בלהמציא שונות כזאת, או לכל הפחות להיתפס בשונות קטנה מאוד ולתאר אותה כנקודת ההבדל המשמעותית שדרכה אפשר להבין את האובייקטים השונים. (נקודה שלישית).

ככל שאנחנו פועלים בשפה, אנחנו הופכים מודעים יותר לפער האדיר שנפער בין השפה לעולם, כלומר – בין המילים לבין מה שאנחנו רוצים לבטא באמצעותן, ובמקביל (כי זו אותה תנועה, רק מהצד השני), בין הדרישה שלנו מהשפה לבין מה שהשפה מסוגלת לספק לנו. הפתרון שלנו, ההו-כה-מדעי, הוא להמציא כלים: מילים נוספות. מדויקות יותר. עדינות יותר. חדות יותר. כאלה שיתפסו פחות ופחות דברים שונים, ויותר ויותר דבר-מה אחד. ואולי, אנחנו חושבים, כשכל מילה תתפוס רק דבר אחד – אבל תתפוס אותו נכון – נוכל סוף סוף להסביר, נוכל לדבר, להביע, להעביר..

התנועה הזאת, אל הריבוי, אם מה שכתבתי קודם נשמע הגיוני, היא תנועה טבעית. אם אנחנו לא מצליחים לתפוס משהו כמו שצריך (כלומר, להביע אותו כמו שצריך...), אז המושג שלנו לא טוב. ואם המושג לא טוב (את זה הנסיון שלנו מלמד אותנו), צריך כלים עדינים יותר, צריך לבדל את הדבר הלא-ניתן-לתיאור ממצבים אחרים. ארגז הכלים העדין הזה, בתורו, מספק לנו את הבסיס למחשבה שיש הבדל עמוק בין הדברים; אבל גם הבדל כזה אינו מספיק כדי להביע במדויק את העולם (והחשוב כאן הוא העולם שפנימה – שאי אפשר למצות את ההבדל ב"זה"); ושוב צריך לחזור ולעדן את המושגים, לחזור ולדקק אותם, ליצור מושגים חדשים – ליצור מושגים "מדויקים" יותר.

וזאת טעות – טעות קטגוריאלית – כי השפה אינה שואפת לאמת, והיא לעולם לא נמצאת בתוך הדברים, אלא תמיד מרחפת מעליהם, תמיד מטאפורית, תמיד מסבירה דבר-מה אחד באמצעות דבר שני. אין לה אף נקודת-בסיס ריגורוזית ממנה אפשר להתחיל, עליה אפשר להשען, מתוכה אפשר לגזור את כל שאר המושגים באופן לוגי, רציף ובלתי ניתן להפרכה.

העובדה שזאת טעות לבדה לא מספיקה. בני אדם חיים עם טעויות; יש בני אדם שאלה חייהם. אבל הטעות הזאת – הנסיון לדרוש ולנסות, בכל זאת, ולמרות שאי אפשר, להגיע, דרך השפה – המחשבה – לכינון של איזושהיא הרמוניה עם העולם, של הבנה, של שרייה בתוך העולם, או לפחות הבנה שלו מתוך עצמו, ולא מכוח אילושהן הפשטות מתמטיות – היא טעות שראוי לחשוב עליה. בעיקר על התוצאות שלה.

ככל שאדם פועל בשפה, ככל שהוא חושב, ככל שהוא משתמש במושגים שהוא בנה, כך הוא מבין שהוא לא מצליח לתפוס איתם את מה שהוא באמת רוצה לתפוס; הוא לא יכול להסביר את מה שהיה רוצה להסביר; הוא לא יכול לדבר על מה שהיה רוצה לדבר, איך שהיה רוצה לדבר; הוא לא יובן. המילים לא נועלות את ההרגשה. תמיד נשאר שם משהו שיורי, והדבר הזה, השיורי, תמיד חשוב מאוד, ואי אפשר להבין בלעדיו. במובן מסוים, כדי שאדם אחר יבין במדויק את מה שאדם אומר, הוא צריך לדעת – למפרע – מה הוא רוצה לומר. כמו ג'ינגיס חאן ומרקו פולו, שיושבים אחד מול השני, לא אומרים דבר, ומבינים זה את זה.

ככל שאדם מבין שהוא לא מסוגל להעביר, למסור ולהסביר, כך הוא מרגיש בודד יותר. אני אומר מרגיש, כי לכאורה, מצבו לא השתנה ממצבו של הילד; שניהם לא מסוגלים למסור, להעביר או להסביר את מה שהם מרגישים, ובכל זאת הוא מרגיש בודד יותר. וכשאני מנסה לחשוב למה הוא מרגיש בודד יותר, וככל שאני חושב על זה יותר, תשובה אחת עולה: הוא בודד כי יש לו יותר מושגים, לא למרות ש-. הוא בודד כי ריבוי המושגים רק הבהיר לו עד כמה הוא לא יכול למסור; פעם, כשהיה קטן, הוא לא הצליח לבטא נכון רגשות כמו "אני שמח"; אבל הרגש הזה הלך והתפרק לאינספור תתי-רגשות, וכל אחד מהם נתפס בתור נבדל; היום הוא כבר לא מסוגל להסביר עשרות רגשות שונים – והוא מודע לשוני ביניהם דווקא בגלל שעולם המושגים שלו רחב יותר, והכלים שלו עדינים יותר, וכי המחשבה, שהייתה אמורה להיות הגשר שדרכו הוא יוכל להעביר הכל, למסור הכל, להבין הכל, הופכת להיות חול טובעני, אינספור גרגירים קטנים שכבר לא מסוגלים לשאת אותו – והוא שוקע.

עד כאן מחשבות בהמשך למחשבות שמקודם.

יום שלישי, 15 במרץ 2011

הציטוט השבועי: חלק [מ]פרק.


"[...] למן הרגע שאני זוכר את עצמי [...] הייתי שותף לדבר-עבירה של עצמי, שידע על עצמו הרבה מדי, ולכן היה מסוכן, ולכן... יצאתי מאפלה כל-כך צורבת, ואני מסתובב כסביבון מהיר כל-כך, בעל כוח הדיפה רב כל-כף ולהט סוחף כל-כך – שגם היום אני מרגיש (לפעמים תוך כדי שינה, ולפעמים כשאני טובל במים חמים מאוד) את הרטט המקורי ההוא, את הכוויה הראשונה, את הקפיץ הדרוך של האני שלי. וגם איך קפצתי החוצה – חלקלק, עירום! כן, מן התחום החתום והאסור לאחרים, כן, אני יודע משהו, כן... אבל אפילו עכשיו, כשהכל אבוד, אפילו עכשיו – האם אני פוחד לפתות איזו נפש תמימה? ואולי לא יצא מאומה מכל מה שאני רוצה לספר ורק יישארו גופות שחורות של מילים חנוקות, כגוויות של תלויים... צלליות של עמודי-תליה באור השקיעה, להקת עורבים... [...] אני יודע משהו. אבל כל-כך קשה להביע אותו! לא, אינני יכול... אני רוצה לוותר – ויחד עם זאת, יש לפעמים מן תחושה כאילו אתה רותח ותופח כמו חלב, עד שאתה עלול לגלוש מדעתך בגלל הדגדוג המתמיד, אלא אם תביע את הדבר באיזו דרך. הו לא - איננו מלקק שפתיים בהביטי בהתפעמות באישיות שלי, ואינני מתלהט בתיגרה אלימה עם נפשי בתוך חדר חשוך; אין לי שום רצונות, שום רצונות, לבד מן הרצון לבטא את עצמי - על אפה ועל חמתה של כל האילמות שבעולם. כמה זה מפחיד אותי. כמה זה מבחיל. אבל איש, איש לא יקח אותי מעצמי. זה מפחיד אותי – והנה אני מאבד איזה חוט שאחזתי בו זה עתה כה במוחש. איפה הוא? חמק ואיננו! אני רועד מעל הדף, מכרסם את העיפרון עד ליבתו השחורה..."

(ולדימיר נבוקוב - הזמנה לגרדום. מרוסית: פטר קריקסונוב) 

יום שני, 14 במרץ 2011

בא-רו

השקט שאחרי רעידת האדמה;
אפרים רחבים חשפו המים הנסוגים
דגי-מחשבה רבים מתנוצצים בשמש,
מבקשים לשוב ולטבוע.

מחר יסמל ביקוע הכור
שובם של המים
בזרם אדיר.

יום שבת, 12 במרץ 2011

מדבירגש; מידברגש


כל המתחיל במלאכת חיסול שיטתי של רגשות יודע במהרה, שאין הרג רגשות כהכנת סלט, או סתם קיצוץ בנטיעות שבפרדס. כל המתמיד במלאכה הזו לומד מהר שרגשות, מעט כמו יבחושים, הן יצורים רבי-תושייה ומלאים בדבקות כמעט-דתית במטרה. ולדידן זה כלל לא חשוב אם העיסוק האובססיבי בהן שם לו למטרה לטפחן או לאבדן; תשומת הלב הזו, לבדה, מספיקה כדי לגרום להן לרטוט באושר ולעופף במלוא כנף לכל הכיוונים.

מסיבה זו בלבד, אין שום סיכוי לעקור הרגש מן היסוד. השורשים העמוקים, אלפי-נימים של פוארות, עמוקים מכדי מגע. כל שתוכל הוא לסרס את העלווה. ודוק: דווקא הסירוס השטחי, הוא מלבה את הצמיחה, כי כמוצאות שלל רב הן מתרפקות על מגע האצבעות המגששות, המעסות, המתעסקות,  המחטטות, המתחבטות, ומחפשות מהר לגדול, להתפשט, עד שאדם, שרק אתמול עקר שלושה-ארבעה עלים פשוטים, מוצא עצמו מהר מאוד בג'ונגל מסועף בו הדרכים מזמן טבעו בתוך ירק-רב, עמוק.

ואם תמנע את אספקת המים? כן. זאת אפשר. אבל מראן של הרגשות המתעוותות מתוך כאב, הזועקות למים מידך בעוד אתה, קפוץ לב, משגיח בדממה שאף טיפת לחות אינה נוטפת עוד לאדמה, יש בה כדי להכמיר לב כל אדם. הכזאת יעשה לעצמו ובשרו? לילדיו, בני טיפוחיו הקטנים? ואיך אפשר? ובמהרה רוויה האדמה בדמעותיך – בכאבך על שביקשתך לעשות.

כל המגיע לשלב כזה, כלומר – שוב אל לוח התכנון, אחרי קרבות מרים ומתישים, מנגד הסתערויות ומאמצי-גבורה שנכשלו ולא השיגו כלום מעבר לתסכול ושדות קטל שותתים, מבין לאט לאט שיש עוד דרך. שלא תמיד ישר, אל מול טחנות הרוח צריך להסתער, בוודאי אם סוסך, שבימים עברו עוד ראוי היה לשמו, כרגע הוא בסך הכל רוסיננטה כחוש בשר, חורק ומתאנח לו מתחת לאוכף.

הנה, כמו דוד, אשלח את צרותי הקרובות להסתערות חסרת תוחלת, לכיבוש מצודה לא חדירה. אל המדבר אשלח אותן. בדבקותן האדירה במטרה לא יעזו להשיב פניהן אחור. והריחוק, אשר אדם חש כשיצפה בגסיסתן מתוך משקפת, מרחוק, כמו בסרט על אדם אחר, מונע את כאב הלב ואת שברו עת בהוראתו הבלעדית יכמשו בעצלתיים. ואם ירצו הרגשות להתרונן על אותה פקודת-מסע ובכך לגדול ולצמח, שירונו. הן המדבר יסגור עליהן. ובשובי לבקרן, בתום ימים מספר לא אגלה אלא קווי מתאר, צורות על פני החול. עפר שונה מהרגיל. 

ושקט.

יום שישי, 11 במרץ 2011

בנוהל

אין מילים.

לא ברור מה יש.

מחר יהיה שוב יום. למה לקרוא לו חדש?

לילה טוב. 


יום רביעי, 9 במרץ 2011

על הגשם.

הלמות הלב כשאת ליד
כמו תופי טם-טם של שבט אפריקאי
המתחנן לגשם
שישטוף, שיפרה, שיציף, שיימחה
שישנה הכל.

יום שני, 7 במרץ 2011

Erzaehlungen: חלק פרק, הציטוט השבועי


"לנער את עצמך מתוך מצב של דכדוך - ואפילו במרץ כפוי - הרי זה חייב להיות דבר קל. אני מנתק את עצמי מן הכורסה, רץ סביב השולחן, מביא את ראשי ואת צווארי לידי גמישות, מצית אש בעיניים, מותח את השרירים סביבן. תוך דיכוי כל רגש, הייתי מברך את א. בהתלהבות, אילו בא אלי כעת; הייתי סובל בחדרי את ב. במאור-פנים; הייתי בולע אל קרבי את כל הנאמר אצל ג. בגמיעות ארוכות, למרות כל כאב ועמל.

אבל אפילו היה כל זה קורה כך, הרי די בטעות אחת, שאין למונעה, כדי שיעצר הכל, הכבד והקל כאחד, יאלץ לסגת סחור סחור במעגל.

משום כך, אין לך עצה טובה מאשר לקבל עליך הכל, - לנהוג כאילו היית מסה כבדה, אפילו אתה חש, שהנך נידף ברוח, להביט בזולתך במבט-החיה, לא לחוש שמץ חרטה, בקיצור להדביר במו ידיך את שריד החיים אשר - כרוח רפאים - עוד שרד בך, כלומר, להרבות עוד יותר את המנוחה האחרונה, מנוחת הקבר, ולא לתת לשום דבר להיוותר מחוץ לה.

תנועה אופיינית במצב כזה היא העברת הזרת על גבות העיניים."


(פרנץ קפקא - החלטות, מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות". מגרמנית: דן מירון).

יום שבת, 5 במרץ 2011

תהיות על הבדידות


והימים ימי כאב. מהחלון מול המחשב מסתכלת עלי החשכה. לולא הרוח, שמסיטה מדי פעם ענף סורר, לא יכולתי לדעת שמול החלון חולם לו עץ ירוק.
והלילות לילות כאב. ובימים ובלילות כאלה, אם כי עדיף להמנע מכך, יש ובוחנים אחורה מהלך חיים. כשאדם מרגיש שחייו מריחים מטעות, הוא נוטה לבדוק האם הסירחון מקרי, או שמא מהלך חייו הוליך אותו לקראת נקודה כזאת, לרגע הבדידות, לכשלון הגדול.

טען פרופ' שמידט פעם, באחת מהרצאותיו בקורס "מותו של האל: פרויד, ניטשה, זי'ראר", שאפשר לתאר את ההסטוריה האנושית כהסטוריה של אהבה; סובייקט ההסטוריה מתגלה לנו כך כהתפרטות חלקית של אותו סנטימנט עמוק, של אהבה. ברור לי, בנקודת הזמן הזאת, שזו אולי מחשבה מנחמת, אבל ברור שאינה נכונה. לא לגמרי מובן לי איך אדם יכול לבחון את ההסטוריה האנושית – את ההסטוריה שלו עצמו – ולטעון שהמדובר בהתגלויות חלקיות של אהבה.

כשאני בוחן אחורה, מתברר לי שחיי, ואולי חיי כולנו, הם הסטוריה של בדידות. החוויה העמוקה ביותר, המכוננת ביותר, בחיי אדם היא חווית המוות (או, הקרבה למוות); אבל צריך להעמיק ולשאול למה

הפוסט הזה, מהורהר ככל שיהיה, ינסה לתת ראשית-תשובה, מחשבות-מעט, תהיות-הרבה, על הנושא.

סוף תקופת ההריון, כך נדמה לי, היא המימוש העמוק ביותר של היות-בתוך. ברגעים האלה התינוק מוכל, פיסית, בתוך איזושהיא מהות גדולה ממנו. הקשר בינו לבין האם נעשה ברמה הביולוגית הפשוטה ביותר (ולכן גם אינה מושגית, או שאין צורך בחשיבה כדי לקיים תקשורת כזו). ברגע הלידה נפרד הקשר הפיזי, אבל התקשורת בין הילד לבין האם, ועל כל יעידו כל האמהות, עדיין מתקיים באיזשהוא אופן עמוק, בלתי מובן. הילד לפעמים צועק; אבל הוא לא מסוגל להעביר שום מסר מעבר לזה. להורים (ובדרך כלל המדובר באם; אנו חיים בתרבות מסוימת) מסוגלת לפתח קשר שיפענח את מה שהתינוק רוצה היה לומר, אם רק היה יכול.

מאותו רגע, חייו של התינוק יכולים להיות מתוארים כהכנה להתמודדות עם כמויות הולכות וגדלות של בדידות. הוא הולך ונפרד מעל האם. הוא הולך ומפתח אישיות נפרדת (שאינה נגישה לאף אחד; גם הוא מבחין בכך). כילד, אני זוכר, היה לי קל הרבה יותר להסביר מה אני מרגיש (ואולי בגלל שעולם המושגים הרגשי שלי לא היה מפותח כמו שהוא היום, כלומר – היו לי הרבה פחות רגשות, כי צררתי הרבה רגשות שונים תחת מושג אחד. בנושא הזה אני ארחיב בפוסט אחר).

כילדים, יש לנו עדיין היכולת לפתח קשרים עמוקים, בלי לשים לב לשאלה למה אנחנו מקיימים קשרים עמוקים עם ילדים אחרים – על סמך אילו קווי דמיון? כילד, הספיק לי שילד אחד גר לא רחוק ממני בשביל שיהפוך לחבר הטוב ביותר שלי. היום, אני אפילו לא מכיר את האנשים שגרים קומה מעלי. בוודאי שאם אכיר אותם וזהו, זה לא יספיק לקיים שום סוג של קשר. יש פה פן של חשדנות, זה נכון, אבל מדובר במשהו עמוק יותר.

היכולת הזאת לשתף, הקרבה העמוקה הזאת שאנחנו יכולים להרגיש כלפי אנשים אחרים, לפעמים גם בלי סיבה, הולכת ונשחקת. בו-בזמן, אנחנו פשוט לומדים להכיל הרבה יותר בדידות. וכך נעים הדברים במסלולם: גן חובה, בית ספר יסודי, תיכון, אוניברסיטה; עבודה, קשר זוגי; נישואין; מוות.

לתחזק מערכת זוגית זה קשה. גם עבור הזוגות הצמודים ביותר, יש צורך בעבודה קשה, איש-איש על עצמו, ושני הצדדים ביחד על הקשר. גם לשמר קשר עם חברים, מגיל מסוים, הופך להיות קשה. גם שם יש צורך בעבודה. יש צורך במאמץ ועמל – וכל אלה מילים שלא היו חלק מהלקסיקון, כששני ילדים מאותה שכונה מחליטים להיות "חברים הכי טובים" ומבלים שנים ביחד, כשהם בגן או בבית הספר היסודי.

לאט לאט מתנוונת היכולת ליצור קשרים חדשים. בתחילה מתה היכולת. אחר כך הקשרים. בסוף (כשאתה בגיל המתאים) מתים החברים. לאט לאט נסגרות דלתות האדם; זוהר מעגל האור שסבב אותו מועם, והמעגל שבעבר האיר למרחקים, כעת בקושי מספיק כדי להבחין מה קורה ממש מעבר לשמשת החלון, אצל העץ הירוק שבחושך.

בהקשר של התנועה הזאת צריך לעסוק גם בנושא (שעבר עלה בפוסטים קודמים) של הקשר בין מחשבה לבין בדידות. אשתדל להרחיב בפוסטים הבאים על הקשר שבין שפה ומחשבה לבין בדידות.

אם מאמצים דרך מחשבה כזאת, ברור לנו מדוע המוות הוא החוויה העוצמתית ביותר בחייו של אדם (או, כך לפחות טוענים הרבה מאוד מאותם פילוסופיה אקזיסטנציאליסטים). הרי המוות הוא האירוע היחיד בחיי אדם עליו הוא לא יכול למסור שום סוג של דיווח. במובן הזה, הוא האירוע העמוק ביותר של בדידות בחיי אדם. אדם יכול למסור, בשפה רצוצה, שאינה מסבירה הכל, שהוא מאוהב; הוא יכול לספר את הכאב שלו, ולו יהיה מדובר במטאפורות. הוא יכול להביע שמחה, למסור עצב. מוות הוא לא יכול לספר. לאף אחד. בשום צורה שהיא.  המוות הוא הצורה המלאה ביותר של בדידות. זו, כך נדמה לי היום, הסיבה שהמדובר בחוויה כל כך עוצמתית שתהליכי ההתמודדות החברתיים – האומנות – נדרשה לו כל כך הרבה פעמים, בכל התרבויות האפשריות, בכל הגוונים, הסוגים, הז'אנרים, הסיפורים והשירים האפשריים.

עד כאן מחשבותינו להיום.