חצי פגישה; אולי אף רבע

(לר-----)

יש וכשאדם הולך ברחוב, רגליו פולחות את האספלט תלמים-תלמים והעינים מבקשות להיטמע באדמה, יש ולפתע – הי – פרפר של אור, נתזי-גיצים על הרצפה, והמבט כבר לא שתול באדמה, הוא מחפש ומחפש בינות ענפי האנשים את מקור האיתותים, את נביעת האור המפכה.

וזה האור, שלעתים נסתר ונעלם מעבר לשליחת-יד פרועה או גב סורר של מי מהקהל, רומז לו משהו ומהדהד: וכל הפעימות כולן כתובות בצופן, אבל חידה זו הוא יודע פענח, כי זהו כתב-סתרים שלו, שהוא המציא, והוא פותר כל קו ונקודה ומחבר ואף משלים, מקום בו האותות אינם ברורים ושוב קשה לדעת אם הנקודה היא קו אשר נסתר, את שביקשו למסור. ומן הצופן אות שלוח הוא מוצא, והוא למד כי עוד אדם כמוהו יש, עלמה אשר חידות הרבה המציאה אבל פתרונות מעט, אשר את אפרה נשאה אל ההרים וכעת רב לה מבדידות, אשר כמוהו בייסורי ליבה המר הניחה מחשבות בתיבת כופר ושילחה במורד נהר-

והלאה אל האור יחתור, ימצא מסלול בין כל האנשים, כדי לראות, כדי להבין, כדי להכיר, כדי לגעת. והאור, כבהרה על זנבה של איילה בורחת, ואין לדעת אם משמאל היא אם ימין; ועוד הוא מתקרב והנה עוד מעט יגיע, והאותות באים עבים ועגולים, ולפתע מוסטים הענפים ושם קרחת יער, ולמולו היא מתגלית. וכל מראה יוכל לשזוף בעין.

מהר אזי יבין כי לא בצופן עסקינן, ואין שום דמות זוהרת, והפרפר, להטוט האור שבין גילוי לסתר, רק השתקפות השמש על תכשיט זול, ריצוד שבאקראי, טעות ותעתוע. ואת הצופן, הדומות? כעת גם פשר האותות כבר לא יבין, ואי הקסם שכישף כוכבי רקיע והעים זוהר החמה?

ויש, כשאדמה תחת רגליו, וכל אותם עצי-אדם מקיפים אותו בסהר מכופל, עומד אדם והוא נבוך ומלא בפחד; ואת הדרך לאספלט, לפליחתו עם הרגלים, ואת זווית הראש בה העינים מפלט רואות באדמה כבר אין למצוא.