מוקדש לאפ', שיש לה, אבל קצת אחרת.
"שלוש מאות אלף פליטים בקאליפורניה, ורבים בדרך. ובקאליפורניה היו הדרכים עמוסות באנשים בהולים, שהתרוצצו כנמלים: מושכים, דוחפים, מרימים, עובדים. אל כל משא של איש אחד נשלחו חמישה זוגות ידיים. למראה כל קומץ מזון נפערו חמישה פיות.
בעלי-האדמות, שיכלו לאבד את אדמתם אם תפרוצנה מהומות, בעלי-האדמות שידעו היסטוריה, שהיו מסוגלים לקרוא ספרי היסטוריה, מעיניהם לא נעלמה העובדה החשובה: כל אימת שהרכוש מצטבר בידי מתי-מעט, הוא נלקח מהם בסופו של דבר. והעובדה החברתית: כשרוב רובו של העם סובל מרעב ומקור, האנשים לוקחים בכוח הזרוע את הדרוש להם. וגם העובדה המזעזעת הקטנה שהדהדה בכל ההיסטוריה האנושית: הדיכוי פועל לחיזוק המדוכאים ולליכודם. בעלי האדמות הגדולים התעלמו משלוש אזהרות היסטוריות אלה. מספר בעלי האדמות פחת והלך. מספר המנושלים גדל והלך, וכל מאמציהם של בעלי האדמות הופנו לדיכוי המנושלים
[...]
הטרקטורים שגזלו מן האנשים את מקור פרנסתם, מנופי הפלדה שהעמיסו מטענים, המכונות שייצרו בכוח עצמן בלי עזרת יד אדם, מספרם של כל אלה גדל והלך. משפחות רבות יותר ויותר יצאו לנוד בדרכים, ללקט שיירים משולחנות בעלי החוות הגדולים, ונפשם יצאה לאדמה שלצידי הדרך. בעלי האדמות הגדולים [...] כל העת היו שרויים בפחד: שלוש מאות אלך איש – אם יקום להם מנהיג – זה יהיה הסוף. שלוש מאות אלף איש, רעבים ואומללים ,אם הם יתארגנו, האדמה תעבור לידיהם. [...] בעלי האדמות הגדולים, שרכושם הפך אותם, בעלת ובעונה אחת, לרמים מבני תמונה רגילים ולפחותים מהם, הלכו לקראת אובדנם. הם השתמשו בכל אמצעי שבסופו של דבר עתיד היה להוביל אותם אל מפלתם.
[...]
איש אחד, משפחה אחת, גורשו מעל אדמתם. מכונית רעועה מיטלטלת בכביש מערבה. איבדתי את אדמתי. טרקטור בא וגזל את אדמתי ממני. אני בודד ונפחד. ובלילה חונה משפחה אחת בתעלה, ועוד משפחה עוצרת, וקם מאהל. שני הגברים קורסים ומשוחחים, והנשים והילדים מאזינים. כאן נרקמים ניצני המרד. למי ששונא שינויים ופוחד מהפיכות, יש לומר: הפרידו בין שני הגברים. החדירו לליבם פחד זה מפני זה, שנאה זה כלפי זה, חשד זה בזה. כאן ראשיתו של הדבר שאתה חושש מפניו, כאן נובט הגרעין. שכן התחושה 'איבדתי את אדמתי' משתנה. תא בודד מתחלק, ומן החלוקה מתפתח הדבר השנוא עליך, ונולדת התחושה 'איבדנו את אדמתנו'. כאן טמונה הסכנה, שכן שני אנשים אינם בודדים ומפוחדים כמו איש בודד אחד. ומתחושת ה"אנחנו" הזו מתפתח דבר מסוכן עוד יותר: 'ש לי קצת אוכל' לעומת 'אין לי אוכל'. אם המסקנה היא 'יש לנו קצת אוכל' זה הצעד הראשון לקראת מרד. הכיוון ברור. כל שנותר לעשות הוא להכפיל זאת, והאדמה הזו [...] תהיה שלנו. זו הפצצה העתידה להתפוצץ. זו ההתחלה – המעבר מ'אני' ל'אנחנו'.
אם אתה, בעל הרכוש, מבין זאת, תוכל למלט את נפשך. אם תוכל להפריד בין סיבה למסובב, אם תבין שפיין, מארקס, ג'פרסון או לנין היו המסובב, לא הסיבה, אולי תוכל להציל את עורך. אך אתה אינך מסוגל להבין זאת, שכן בגלל רכושך אתה נעשה 'אני' לנצח, נצח מפריד בינך לבין ה'אנחנו' ".
-- ג'ון סטיינבק "ענבי זעם" (פרקים 14, 25). מאנגלית: תמר עמית.
