"העץ אינו רוצה בחברתנו", הן כך לוחש הרוח בשיחים. "ראו כיצד נישאה קומתו, כיצד ראשו מבני הקרקע התרחק".
"העץ אינו רוצה בחברתנו", עוד חוזרת הלחישה. וכל זרועות השיח אז עונות לו חרישית "כי עד אתמול קרוב היה אלינו, וצמרתו מארץ לא נפרדה. עת סופה את כל עלינו אז פזרה, היה פזור כמותנו, ובעת רגעה שקט בשתיקתנו. הנה ואך עברה שנה, ומבטיו אל הרקיע נשואים, ויש שאת עליו יכוף משב-גבהים בו לא נרגישה. וכשסופה האדמה גורדת, לא ינוע אף עלה בצמרתו. כי כה שונה כעת הוא מאתנו. את תנועתיו כבר לא נוכל לפענח".
וזה העץ - היענה? או שמא הרהוריו אוטמת הקליפה, אשר עבות גידל כדי לשתוק; כדי להדוף; כדי לא לשמוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה