יום שני, 26 במרץ 2012

מודולרי


"לעולם לא יהיה האדם רך כקנה -
ואל יהא קשה כארז".
ואני עשוי
יחידות יחידות
אבני לגו קטנות
שאפשר
לפרק
ולהרכיב מחדש.

"לעולם לא יהיה האדם רך כקנה -
ואל יהא קשה כארז".
אחרי סערה
אני יכול
לבנות
מחדש
כל צורה שאבחר
ספינה, חללית או טירה

"לעולם לא יהיה האדם רך כקנה -
ואל יהא קשה כארז".
וכל לבנה יכולה
להיות
כל דבר:
שער, מפרש או מדחף
קיר או עיטור או כיסא
או סרח עודף

לא נשבר; לא נחרב; לא כופף את הראש:
מתפרק ונבנה.

יום שישי, 16 במרץ 2012

גלגל עינוי


והעולם נדמה לי כעינוי-גלגל. הכל נסחט ומעוות אל מול המתח האדיר, הכל צועק ומתענה אל מול הצורך הדוחק לוותר – לאיזה צד? הלשסף גידי ימין ואל שמאלי לנטות, או שמא מפרק ימין הוא זה אשר יוקרב כדי להשקיט הלחץ? והעולם נדמה לי כגלגל-עינוי כי כך רציתי: כי אין בי שום רצון או כוונה להחליק ימים ושבועות כחילזון על פני שכבה רירית, ולשטח כל מהלומה בדרך על מנת להמנע מזעזוע. והעולם נדמה לי כגלגל-עינוי כי בחיים האלה יש ליצור, ליצור תמיד ורק ליצור, רק לעשות, רק להגיד ורק לזעוק. ואתוודה: אין זעקות טובות ועמוקות כזעקות של הנמתח על פני הקשת, כשכל גופו נתון במתח, כששני צדדיו, ימין ושמאל, במקום לדבוק במקומם בדרך טבע, סותרים אחד את השני בשאיפת-טירוף להפרד, להנתק, להקרע – ורק שייגמר הסבל.

והעולם נדמה לי כגלגל עינוי; במלוא כוחי אני הודף השאיפה אל ההרמוניה, אל השתיקה חסרת הרגש המרדדת-כל, אל הבריחה מהפרטים אלי "אמת" שאין בה אלא שקר, שאין בה שום פרטים ורק סיסמה מהדהדת מעליה: "כל הדברים שווים ולדבר אין ערך". לא, לא אל הרמוניה תשוקתי, לא אל השקט הנינוח. לא אל החושך המונע כל רצון לאמירה. את המתח אבקש, את הכפיתה בגלגלים, את סיבובו של המנוף, את הידוק החבלים סביב שורש כף היד, קשירת הרגל אל הסד. ואת האי-נוחות ברגע המתיחה, ואת האי נוחות ברגע שאחר כך. ואת תחושת הכאב העולה ומתחדדת, רגע-רגע. כי אין סיבה ליצור כשאדם הרמוני; כי יצירה – כל יצירה, אינה נובעת מהרמוניה, מהשלווה אופפת-כל; כל יצירה, צרחה היא של המעונה. וכל יוצר צריך לשאת בו שאיפה אחת: שהעולם יידמה לו כעינוי-גלגל.

יום שני, 5 במרץ 2012

הציטוט השבועי לילד: מחשבות חקירתיות

#11: תן דעתך על כלי העבודה שבתוך ארגז כלי עבודה: יש שם פטיש, צבת, משור, מברג, סרגל, צנצנת דבק, דבק, מסמרים, ברגים. - תפקידי המילים שונים זה מזה בה במידה שתפקידי הכלים שונים זה מזה (וישנן דומויות בשני המקרים).

כמובן, מה שמבלבל אותנו הוא האחידות בהופעתן של המילים כאשר אנו נתקלים בהן בדיבור או בכתב ובדפוס. שכן שימושיהן אינם ניצבים בבהירות כזאת לנגד עיניינו. בעיקר לא כאשר אנו מתפלספים!


#13. כאשר אנו אומרים: "כל מילה בלשון מציינת משהו", לא אמרנו בכך עדיין שום דבר, אלא אם כן הבהרנו בדיוק איזו הבחנה ברצוננו לעשות (ייתכן שהיינו רוצים להבחין את המילים של שפה מסויימת ממילים 'ללא משמעות' כפי שהן מופיעות בשירים של לואיס קרול, או ממילים כמו "יופאידיאה" באיזשהוא פזמון).


#14. שווה בדעתך שמישהו אומר: 

- "כל כלי העבודה משמשים כדי לשנות דבר מה. כך הפטיש - את מצב המסמר. המשור - את צורת הקרש וכו'".
- ואת מה משנים הסרגל, צנצנת הדבק, המסמרים?
- "את ידיעתנו אודות אורכו של דבר מה, את הטמפרטורה של הדבק ואת חוזקו של הארגז".

וכי מרוויחים משהו מהטמעה זו של ביטויים?


#26. מקובל לחשוב כי מה שמכונן את לימוד השפה הוא מתן שמות לעצמים. דהיינו: לבני אדם, לצורות, לצבעים, למכאובים, למצבי רוח, למספרים וכו'. כאמור - מתן השם דומה משהו להצמדת תווית שם לדבר. ניתן לכנות זאת הכנה לשימוש במילה. ואולם הכנה למה (TO WHAT) היא זו?


#27. "אנו מכנים דברים בשמות, ואז אנחנו יכולים לדבר עליהם; לציין אותם בדיבור". - כאילו שבעצם הפעולה של מתן השם כבר נתון מה שאנחנו עושים בהמשך. כאילו שישנו רק דבר אחד הקרוי "לדבר אודות דבר-מה". בעוד שעם המשפטים שלנו הרינו עושים דברים מגווינים ביותר. הבה נחשוב על הקריאות בלבד; על תפקידיהן השונים לגמרי:

                                                                   מים!
                                                                   הלאה!
                                                                   או!
                                                                   הצילו!
                                                                   יופי!
                                                                   לא!

כלום עודך נוטה לכנות מילים אלה "שמות של עצמים"?

                  --- לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות (ע"מ 41-2, 47)