והעולם נדמה לי כעינוי-גלגל. הכל נסחט ומעוות אל מול המתח האדיר, הכל
צועק ומתענה אל מול הצורך הדוחק לוותר – לאיזה צד? הלשסף גידי ימין ואל שמאלי
לנטות, או שמא מפרק ימין הוא זה אשר יוקרב כדי להשקיט הלחץ? והעולם נדמה לי
כגלגל-עינוי כי כך רציתי: כי אין בי שום רצון או כוונה להחליק ימים ושבועות
כחילזון על פני שכבה רירית, ולשטח כל מהלומה בדרך על מנת להמנע מזעזוע. והעולם
נדמה לי כגלגל-עינוי כי בחיים האלה יש ליצור, ליצור תמיד ורק ליצור, רק לעשות, רק
להגיד ורק לזעוק. ואתוודה: אין זעקות טובות ועמוקות כזעקות של הנמתח על פני הקשת,
כשכל גופו נתון במתח, כששני צדדיו, ימין ושמאל, במקום לדבוק במקומם בדרך טבע,
סותרים אחד את השני בשאיפת-טירוף להפרד, להנתק, להקרע – ורק שייגמר הסבל.
והעולם נדמה לי כגלגל עינוי; במלוא כוחי אני הודף השאיפה אל ההרמוניה,
אל השתיקה חסרת הרגש המרדדת-כל, אל הבריחה מהפרטים אלי "אמת" שאין בה
אלא שקר, שאין בה שום פרטים ורק סיסמה מהדהדת מעליה: "כל הדברים שווים ולדבר אין
ערך". לא, לא אל הרמוניה תשוקתי, לא אל השקט הנינוח. לא אל החושך המונע כל
רצון לאמירה. את המתח אבקש, את הכפיתה בגלגלים, את סיבובו של המנוף, את הידוק
החבלים סביב שורש כף היד, קשירת הרגל אל הסד. ואת האי-נוחות ברגע המתיחה, ואת האי
נוחות ברגע שאחר כך. ואת תחושת הכאב העולה ומתחדדת, רגע-רגע. כי אין סיבה ליצור
כשאדם הרמוני; כי יצירה – כל יצירה, אינה נובעת מהרמוניה, מהשלווה אופפת-כל; כל
יצירה, צרחה היא של המעונה. וכל יוצר צריך לשאת בו שאיפה אחת: שהעולם יידמה לו כעינוי-גלגל.
