צורה שונה של הליכה ישנה בעיר זרה: הנעלים דנות ומזמרות עם הרחוב,
כפות הרגליים שרות הלל לגמישות אבני הדרך. בעת מצעד כזה, לתכלית ההליכה סיבה שונה:
לא רק לשאת תיק עור עמוס בשר ומחשבות מצד זה אלי אחר, לא רק תנועה על קו ישר בין
א' לבין ב', לא רק פגישות (עם מכרים ועם זרים); לא רק. שכן אופן הליכה אחר ישנו,
בעיר זרה, ולו צורה של שאלה.
כי כל טפיפת רגלים על משענת הרחוב כתובה במורס, ואת הקוד היא מרטטת אל
העיר. והתשובה עולה ומטפסת בגופך, מבוהן עד קודקוד. ללא מילים הופך הצעד נקישות
לשאלה, בלי אומר משיבות המדרכות תשובת העיר. האם אפשר לחיות כאן? התקבלי אותי אליך
– שואלות האצבעות, ומקישות בסקרנות על הקרקע. האם תמיד אצא אליך ואת תביטי בי רבת
חיוך וממורקה? בכמה אשלם עבור בדידות בעיר הזו? ומה טיבה של זו בעיר כזאת? האם
חיים לוחש הנהר במסלולו או שלחישת סירנה תיבלע בנחשולים, במתק מפכה?
אין טעם למלל תשובות של עיר. אין דרך גם. הו, מה יפו פנייך, עיר פאר.
מה רך נראה חיקך. כמה שלווה באומר הדברים שאתה מוסרת לי. באיזו מתינות תתנהלי למול
שצף שאלותי. חבקיני ואפת; הכשיליני ואוכל. חכי לי ואבוא.
