תהיות על הבדידות

והימים ימי כאב. מהחלון מול המחשב מסתכלת עלי החשכה. לולא הרוח, שמסיטה מדי פעם ענף סורר, לא יכולתי לדעת שמול החלון חולם לו עץ ירוק.

והלילות לילות כאב. ובימים ובלילות כאלה, אם כי עדיף להמנע מכך, יש ובוחנים אחורה מהלך חיים. כשאדם מרגיש שחייו מריחים מטעות, הוא נוטה לבדוק האם הסירחון מקרי, או שמא מהלך חייו הוליך אותו לקראת נקודה כזאת, לרגע הבדידות, לכשלון הגדול.

טען פרופ' שמידט פעם, באחת מהרצאותיו בקורס "מותו של האל: פרויד, ניטשה, זי'ראר", שאפשר לתאר את ההסטוריה האנושית כהסטוריה של אהבה; סובייקט ההסטוריה מתגלה לנו כך כהתפרטות חלקית של אותו סנטימנט עמוק, של אהבה. ברור לי, בנקודת הזמן הזאת, שזו אולי מחשבה מנחמת, אבל ברור שאינה נכונה. לא לגמרי מובן לי איך אדם יכול לבחון את ההסטוריה האנושית – את ההסטוריה שלו עצמו – ולטעון שהמדובר בהתגלויות חלקיות של אהבה.

כשאני בוחן אחורה, מתברר לי שחיי, ואולי חיי כולנו, הם הסטוריה של בדידות. החוויה העמוקה ביותר, המכוננת ביותר, בחיי אדם היא חווית המוות (או, הקרבה למוות); אבל צריך להעמיק ולשאול למה –

הפוסט הזה, מהורהר ככל שיהיה, ינסה לתת ראשית-תשובה, מחשבות-מעט, תהיות-הרבה, על הנושא.

סוף תקופת ההריון, כך נדמה לי, היא המימוש העמוק ביותר של היות-בתוך. ברגעים האלה התינוק מוכל, פיסית, בתוך איזושהיא מהות גדולה ממנו. הקשר בינו לבין האם נעשה ברמה הביולוגית הפשוטה ביותר (ולכן גם אינה מושגית, או שאין צורך בחשיבה כדי לקיים תקשורת כזו). ברגע הלידה נפרד הקשר הפיזי, אבל התקשורת בין הילד לבין האם, ועל כל יעידו כל האמהות, עדיין מתקיים באיזשהוא אופן עמוק, בלתי מובן. הילד לפעמים צועק; אבל הוא לא מסוגל להעביר שום מסר מעבר לזה. להורים (ובדרך כלל המדובר באם; אנו חיים בתרבות מסוימת) מסוגלת לפתח קשר שיפענח את מה שהתינוק רוצה היה לומר, אם רק היה יכול.

מאותו רגע, חייו של התינוק יכולים להיות מתוארים כהכנה להתמודדות עם כמויות הולכות וגדלות של בדידות. הוא הולך ונפרד מעל האם. הוא הולך ומפתח אישיות נפרדת (שאינה נגישה לאף אחד; גם הוא מבחין בכך). כילד, אני זוכר, היה לי קל הרבה יותר להסביר מה אני מרגיש (ואולי בגלל שעולם המושגים הרגשי שלי לא היה מפותח כמו שהוא היום, כלומר – היו לי הרבה פחות רגשות, כי צררתי הרבה רגשות שונים תחת מושג אחד. בנושא הזה אני ארחיב בפוסט אחר).

כילדים, יש לנו עדיין היכולת לפתח קשרים עמוקים, בלי לשים לב לשאלה למה אנחנו מקיימים קשרים עמוקים עם ילדים אחרים – על סמך אילו קווי דמיון? כילד, הספיק לי שילד אחד גר לא רחוק ממני בשביל שיהפוך לחבר הטוב ביותר שלי. היום, אני אפילו לא מכיר את האנשים שגרים קומה מעלי. בוודאי שאם אכיר אותם וזהו, זה לא יספיק לקיים שום סוג של קשר. יש פה פן של חשדנות, זה נכון, אבל מדובר במשהו עמוק יותר.

היכולת הזאת לשתף, הקרבה העמוקה הזאת שאנחנו יכולים להרגיש כלפי אנשים אחרים, לפעמים גם בלי סיבה, הולכת ונשחקת. בו-בזמן, אנחנו פשוט לומדים להכיל הרבה יותר בדידות. וכך נעים הדברים במסלולם: גן חובה, בית ספר יסודי, תיכון, אוניברסיטה; עבודה, קשר זוגי; נישואין; מוות.

לתחזק מערכת זוגית זה קשה. גם עבור הזוגות הצמודים ביותר, יש צורך בעבודה קשה, איש-איש על עצמו, ושני הצדדים ביחד על הקשר. גם לשמר קשר עם חברים, מגיל מסוים, הופך להיות קשה. גם שם יש צורך בעבודה. יש צורך במאמץ ועמל – וכל אלה מילים שלא היו חלק מהלקסיקון, כששני ילדים מאותה שכונה מחליטים להיות "חברים הכי טובים" ומבלים שנים ביחד, כשהם בגן או בבית הספר היסודי.

לאט לאט מתנוונת היכולת ליצור קשרים חדשים. בתחילה מתה היכולת. אחר כך הקשרים. בסוף (כשאתה בגיל המתאים) מתים החברים. לאט לאט נסגרות דלתות האדם; זוהר מעגל האור שסבב אותו מועם, והמעגל שבעבר האיר למרחקים, כעת בקושי מספיק כדי להבחין מה קורה ממש מעבר לשמשת החלון, אצל העץ הירוק שבחושך.

בהקשר של התנועה הזאת צריך לעסוק גם בנושא (שעבר עלה בפוסטים קודמים) של הקשר בין מחשבה לבין בדידות. אשתדל להרחיב בפוסטים הבאים על הקשר שבין שפה ומחשבה לבין בדידות.

אם מאמצים דרך מחשבה כזאת, ברור לנו מדוע המוות הוא החוויה העוצמתית ביותר בחייו של אדם (או, כך לפחות טוענים הרבה מאוד מאותם פילוסופיה אקזיסטנציאליסטים). הרי המוות הוא האירוע היחיד בחיי אדם עליו הוא לא יכול למסור שום סוג של דיווח. במובן הזה, הוא האירוע העמוק ביותר של בדידות בחיי אדם. אדם יכול למסור, בשפה רצוצה, שאינה מסבירה הכל, שהוא מאוהב; הוא יכול לספר את הכאב שלו, ולו יהיה מדובר במטאפורות. הוא יכול להביע שמחה, למסור עצב. מוות הוא לא יכול לספר. לאף אחד. בשום צורה שהיא.  המוות הוא הצורה המלאה ביותר של בדידות. זו, כך נדמה לי היום, הסיבה שהמדובר בחוויה כל כך עוצמתית שתהליכי ההתמודדות החברתיים – האומנות – נדרשה לו כל כך הרבה פעמים, בכל התרבויות האפשריות, בכל הגוונים, הסוגים, הז'אנרים, הסיפורים והשירים האפשריים.

עד כאן מחשבותינו להיום.