נקודות למחשבה

"ברצוני לתת רק דוגמא אחת לדרך שבה יוצרת הטכנולוגיה תפיסות חדשות של האמיתי, ותוך כדי כך חותרות תחת תפיסות ישנות יותר. כוונתי לנוהג הבלתי מזיק לכאורה של מתן ציונים או נקודות על תשובות שמשיבים תלמידים במבחן. נוהל זה נראה לכולנו כה טבעי, עד שאנחנו בקושי מודעים למשמעותו. ייתכן אף שנתקשה לדמות כי המספר או האות הנם כלי, או אם תרצו, טכנולוגיה; וכי כאשר אנו משתמשים בטכנולוגיה הזו כדי לשפוט התנהגות של אדם, אנו עושים דבר-מה מוזר. המקרה הראשון של מתן ציונים על עבודות של תלמידים אירע באוניברסיטת קיימברידג' ב-1792, לפי הצעתו של מרצה בשם וויליאם פריש [...] הרעיון שהעלה, לייחס למחשבות אנושיות ערך כמותי, היה צעד עיקרי בדרך לבניית מושג מתמטי של המציאות. אם אפשר לתת מספר לאיכותה של מחשבה אנושית, כי אז אפשר לתת מספר לאיכויות כמו חסד, אהבה, שנאה, יופי, יצירתיות, תבונה ואפילו לשפיות עצמה. [...] הפסיכולוגים שלנו, הסוציולוגים והמחנכים אינם רואים כמעט כל אפשרות לעשות את עבודתם ללא מספרים. הם מאמינים כי ללא מספרים לא יוכלו לרכוש או לבטא ידע אותנטי.

לא אטען כאן כי זהו רעיון מטופש או מסוכן, אלא רק כי זהו רעיון מוזר. מה שמוזר עוד יותר הוא, שכה רבים מאיתנו אינם רואים בכך כל דבר מוזר. לומר שמישהו אמור לבצע עבודה טוב יותר משום שיש לו מנת משכל 431, או שמישהו הוא 2.7 בסולם של רגישות, או שחיבור מסוים על עליית הקפיטליזם הוא A וחיבור אחר הוא +C, כל זה היה נשמע כמו סינית באוזני גליליאו, או שייקספיר, או תומס ג'פרסון. אם בעינינו זה הגיוני, הרי זה מכיוון שחשיבתנו שלנו כה מותנית על ידי טכנולוגיית המספרים עד שאנו רואים את העולם בצורה שונה מכפי שראו אותו הם. [...] זוהי דרך אחרת לומר כי בכל כלי גלומה הטיה אידיאולוגית, נטייה מוקדמת לבנות את העולם כדבר אחד ולא כדבר אחר."

                        מתוך: ניל פוסטמן – טכנופולין (כניעתה של התרבות לטכנולוגיה), ע"מ 14-15.

משהו בשקט

סימן ההיכר שאנחנו נותנים לכל מה שהוא תרבותי, או שהוא מבחינה תרבותית מעודן יותר, קשור בטבורו בשקט. האם המתקדם, המחונך – האירופאי של פעם, האם אינו מחונך לחיות בשקט? לנסוע בשקט ברכבת, לדבר בשקט בבתי הקפה, לקרוא בשקט בספריה? הקווים של האומנות הקלאסית תמיד ישרים, תמיד שקטים, תמיד מעדיפים את המינימלי והפשוט על פני הרועש, הגרנדיוזי, המתפרץ. האם איננו מסתכלים על ילדים קטנים, שאינם מתנהגים בשקט, שמתפרעים במקום ציבורי, שצועקים או סתם פועלים באופן "מרעיש", בתור הפרדיגמה של "לא מחונך"?

האיש המיושב בדעתו הוא האדם השקט. האדם שאינו צועק, הוא האדם המחונך. הביטחון העצמי, סימן ההיכר הבדוק שלו הוא שקט. אבל מה יתרונו של השקט הזה? ולמה הוא חשוב כל כך? ולמה הוא מופיע בצמידות לכל מה שמאפיין את אותה "תרבות גבוהה", את אותו חינוך, את האידיאל? התשובה הקלה, הפשוטה והבהירה היא אחת: כיוון שאנו שואפים לשקט.

למעשה, לא לשקט עצמו אנו שואפים. עם כמה שלא נוח לחיות בחברה בה הרעש שולט, הדבר אפשרי בהחלט. לא, השקט הוא רק תוצר-לוואי מצד אחד, ומצב הכרחי מצד שני, כדי שהמאורע החשוב ביותר בחיי כל אדם יוכל להתרחש: לימוד.

עד כה, במהלך כל שנות הציוויליזציה, הצליח האדם להעביר ידע – והכוונה לא לידע טכני, כמו הידע כמה כוח צריך להפעיל על המושכות כדי שהסוסים יזוזו, איך שוחים נכון יותר או כיצד מרצעים עור על מנת שאפשר יהיה לעבד אותו, אלא לידע תיאורטי, ידע "קלאסי", ידע הומאני – בשתי דרכים: הוראה וקריאה. ועד כמה ששיטת ההוראה הוכחה כטובה ויעילה, החינוך שלנו שואף להקנות לאדם, לכל אדם, את היכולת ללמד את עצמו באמצעות הקריאה.

וכדי לקרוא, אדם צריך לשבת. בשקט. חצי שעה. שעה. שעתיים. שלוש שעות. בלי לזוז. בלי לקפוץ, בלי לרוץ. בלי לתת למוח לחשוב על שבעים דברים שונים. רק שקט; איש; וספר. אדם שאינו מסוגל לשבת בשקט, לא יוכל לקרוא. כל הלימוד, במובן הזה, של הילדים מגיל גן ועד שלב מסוים במהלך בית הספר היסודי, הוא בעיקרו לימוד שקט ושליטה עצמית. לא כמטרה בפני עצמם, אלא כדרך: כדרך היחידה, או, לפחות, הטובה ביותר שאנחנו מכירים, אל תוך עולם הידע.

והנה, עולה ופורח שיח מדעי חדש, שמחפש להתייחס למוח האנושי כמין מחשב, ולמידע שהמוח הזה נושא, כקבצים במחשב. ואחת השאיפות שהמדענים האלה מבקשים לחתור אליו – ביום מן הימים, והאל יודע שבעניינים כאלה, אותו היום קרוב יותר מאשר רחוק – היא לאפשר "הורדת" מידע מהמוח (באותו אופן שבו צורבים מידע בדיסק) ו"להעלות" אותו למוח – באותו האופן שבו מורידים קבצים מהאינטרנט. וכמובן שאין המדובר בידע טכני, למיטב הבנתי: הידע הטכני קשור הרבה יותר בזיכרון שרירי. תנועות הרגלים של ליאו מסי הם לא משהו שניתן "ללמוד", והגוף מסגל אותן לעצמו באלפי שעות אימון מגיל צעיר. לא; לא מדובר בשיחזור סצינה מתוך "המטריקס" שבו ניאו לומד תוך שלושים שניות לנהוג במסוק מדגם מסוים. מדובר בידע תיאורטי: במידע גולמי, בידע "הומאני"; במידע.

 הצלחה בשדה הזה תביא, בלי ספק, למהפכת-כתב שנייה: היא תפסיק, באחת, את הצורך בבתי הספר האיטיים והלא יעילים שלנו, או לפחות תשנה מאוד את החומר שלומדים בו. אין צורך להתענות על לימודי ההיסטוריה ארבע-חמש שנים, אם אפשר להעלות את המידע אל המוח ולאמן אותו בקלות לגשת למידע הזה; עדיף ללמוד בזמן הזה ידע טכני. היא תאפשר דיוק אדיר במידע שאנשים זוכרים, היא תאפשר שליטה במה שהם יודעים (לטובה וכמובן לרעה), אבל מהפכה כזאת תביא לביטול מוחלט, וודאי של זיהוי השקט עם התרבות הגבוהה.

איזה יתרון יהיה בו, בשקט, בעתיד כזה? הקריאה תנושל מתפקידה כשומרת הסף של אוצרות הידע האנושי. ניתן יהיה ללמוד בלי לבטל שעות על גבי שעות בקריאה איטית, מילה-מילה, שורה-שורה, דף-דף, ספר-ספר. האם יש סיבה אחרת להחזיק בו, בשקט?

והרי הוא כל כך הפוך לחיים; לאופן שבו הם גועשים כל שניה; לשאיפה הילדותית בשבירת הצורה, ביצירה מחודשת, בפריצה של הרגיל והמוכר. האדם נאלץ לשלם מחיר כבד מאוד בהשתעבדות הזו לשקט האיטי, בהשתעבדות לתנועה המתודית, החוזרת על עצמה, של הקריאה. באימוץ של כל מה שהפוך מהילדותי: בקריאת-תיגר על הדינאמיות האנושית, על חוזר הנחת הטבוע בכולנו. בהדרת הצרכים האלה ובעובדה שהוא מאפשר להם לצאת רק במועדים קבועים מראש. לא סתם מסמלת הקריאה מעבר מעולם של ילדות לעולם של בגרות: אלה לא רק התכנים שהילד-הקורא יכול להחשף אליהם, ולא רק היכולת שלו לפענח את הסימנים הסודיים, שהיו נעולים עבורו לפני כן: - כלומר, הליך השליטה שלו במתודה. המדובר גם ביכולת שלו להתגבר על עצמו, לנצח את עצמו, ולברוא את עצמו מחדש כיצור שמכיל בתוכו את השקט, שמסוגל להסדיר את התשוקות העזות שלו, לכבות אותן – ולהתרכז; הפיכתו ליצור מסוג אחר.

כיצד ייראה היצור החדש הזה, יצור מלומד ולא שקט? איך תראה החברה שיקים, שלא תהיה ברבארית מצד הידע הטכני, התיאורטי – אבל שתאבד את אחד השוטים הכבדים ביותר שהיו לה נגד התזזיתיות האנושית הטבעית כל כך. האם אומה כזו תעריך יותר מכל את הפקידים – באותו האופן שבו אנו מעריכים את האומנים? האם סימן ההיכר של אדם גדול, מורם מעם, ישאר קשור בחינוך – ואם כן, מה יהיה טיבו של זה, ואיך אפשר יהיה להבדיל חינוך טוב מחינוך בינוני? דרוש פה, מעל הכל, סופר מד"ב טוב.