"התחלחל אדום-החזה וקפץ על עץ 'ביוטי' צנום, שעמד מקרוב. משם שרקרק והתקיף את הישישה. אך קרובו הצעיר נעשה קשוב מאוד ובענוה רבה ובנימוס גדול אמר אל הסנטה-רוזה:
'דודה, אז למה, באמת, גדלו העצים?'
'שב בשט ואל תגרד לי בענפים - אספר לך. יום אחד באו הנה האנשים, ולאנשים האלה כבר היה הכל בפנים, כי להם לב, ולא כמו לכם, ולא כמו לנו, שאין לנו לב. והיה להם שם בפנים כבר כל מה שאתם רואים כאן!'
'איך זה? היה להם לב כל-כך גדול?'
'לא. היה להם הכל בצורה קטנה. בצורת טיפ-טיפ-טיפונת. וכל טיפה מלבם רק נפלה על האדמה - התחילה לגדול. היתה להם בליבם מתיקות השזיף, ורעננות הענב, וכוח הצמיחה של הגפן, והדר האילנות באביב. והיו להם בליבם רינת הציפרים, ושפע היבול, והכחול העמוק של ענבי המוסקט, והשמים שמעליהם. הכל, הכל היה להם בליבם. [...] והם השקיעו בנו את כוחם. פשוט, לקחו את כוחם והשקיעו אותו, השקיעו אותו בכל הכוח, עד שהיה מוכרח לצאת מהם ולהכנס אלינו - אז היינו מוכרחים לגדול. והם השקיעו בנו את רעננותם ונעוריהם. אז היינו מוכרחים להיות צעירים ורעננים. והם השקיעו בנו את יפים ואת מתקם, ואת אהבתם ואת חלומותיהם, ואת קומתם הנאה. [...] ואם היום תראה אותם עייפים, חסרי כוח, מקומטים, קצת פחות צעירים, פחות יפים, קצת פחות רעננים - תדע שכל זה לא הלך לאיבוד, שכל זה היה, וגם ישנו - אבל בנו...' "
מתוך: משה שמיר, סיפורים בשלושה קולות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה