(פורסם לראשונה בבלוג של אפלטון ובאתר האוהדים של הפועל ירושלים בכדורסל)
הרבה מאוד המצאות מוזרות יכול המין האנושי לזקוף לזכותו. עם הטענה שהכוכבים נעים במסלולים מעגליים כי "עיגול זו הצורה האלוהית ביותר", למשל, הסכים כל העולם הנאור במשך משהו כמו 2000 שנה. עד לסוף ימיו של דקארט התעקשה הכנסייה שהעיניים אינן רואות מתוך איזושהיא יכולת פיסית או נוירולוגית, אלא כי האל הטוב העניק להן "איכות ראייתית". סיינפלד טען כי ההוכחה הטובה ביותר לאווילותו של המין המתכנה אנושי היא הקסדה – מכשיר שנועד להגן על הראש מפני פגיעות. במקום לא לעסוק בפעילות שיכולה לפצח לך את הפדחת, הוא טוען, פשוט המצאנו חתיכת פלסטיק עגולה, והמשכנו בסגנון החיים שובר-הגולגולות הרגיל שלנו.
בפעם הבאה שאתם במלחה, או בכל אצטדיון ספורט אחר לשם העניין (עדיף שיהיו בו צופים, כמובן) נסו לשכוח איפה אתם. תסתכלו מסביב. מה אתם רואים? בדרך כלל, המחזה יכלול כמה מאות אהבלים בבגדים תואמים שקופצים וצועקים חרוזים אוויליים בקצב. בשלב זה, שאלה אחת חשובה עשויה להפציע במחשבתו של ההלך הבודד: "מה זה, בשם כל הדובונים הירוקים?" למה זה טוב? מי היה הטמבל הראשון שחשב לעצמו "אני יודע מה יהיה מגניב במיוחד. אני אתלבש בצבע אחד ואצעק שירים שילד בכיתה ב' היה מתבייש לכתוב."? אולי, מעניין יותר, למה, בשם כל שועלי הערבות המנוקדים, הוא חשב שזה יעזור למישהו? ו- אולי חשוב יותר - למה, בשם לוויתן השפלה המנומר, גם אני צועק את השירים המפגרים האלה בהתלהבות חסרת פשרות?
את השאלה הזאת ניסחתי לעצמי בפעם הראשונה אחרי משחק גמר פיינל פור דמיוני, זה שמעולם לא התרחש ובו מעולם לא הפסידה בו הפועל ירושלים למכבי תל אביב בגלל שריקה מזעזעת של שופט נוראי. הו, סופשבוע נפלא זה היה. מלא בהמון רגשות חיוביים ויפים, מהסוג האופטימי. פתאום, מתוך בליל הרגשות המופלאים האלה (ותודה למר בכר על החוויה הנהדרת), רגשות עליצות שאין כמותה ולא יכולים להיות כמוהם הבנתי שאני מרגיש תסכול. תסכול עמוק, מהותי. שמשהו לגמרי-לגמרי לא בסדר פה.
זה משהו מוזר, חשבתי לעצמי. כעס – על עצמי, על הקבוצה, על מכבי והשופטים, אני יכול להבין. הרגשת חוסר אונים – מול השופטים, שארפ, מזרחי ואריסטוטל הגדול שבשמים, גם זה מתקבל על הדעת. אבל תסכול? מה כבר אני עשיתי שאני צריך להרגיש מתוסכל – לא על זה שאנחנו אף פעם לא מצליחים לנצח, אלא על זה שהפעם לא הצלחנו? איך התסכול קשור לכל הסיפור הזה?
דבר אחד הואר, לשמחתי, באור הטבעי: ברור לי שהתסכול הזה נובע מהעובדה שהשקעתי הרבה מעצמי בתוך המשחק. קפצתי, רצתי, צעקתי, שרתי, האמנתי. למה עשיתי את כל זה? למי זה מועיל, אם זה מועיל בכלל? למה אני – למה קהל – מרגיש צורך לשיר, לעודד, לקפוץ, להמציא, לארגן - להציג?
כשבוחנים את שלוש השורות האחרונות, ומחליפים את השם "משחק", אנחנו יכולים לקבל תיאור שמזכיר מאוד התנהגות דתית. תפילה, במובן הזה, היא משהו דומה מאוד: אף אחד לא אמור להתפלל בגלל שזה מה שצריך לעשות, או כי ישנה איזושהיא חובה לעשות את זה, או כי הכריחו אותו, או כי אחרת הוא לא ילך לגן עדן (או יניף צלחת...) בדיוק כמו שאף אחד לא אמור לעודד כי צריך. אמורים לעודד – אמורים להתפלל – מתוך רצון, מתוך צורך פנימי, אמיתי. לא פלא שהביטוי היהודי העמוק ביותר של חזרה בתשובה הוא כוון הרצון למקום הנכון.
הקשר הזה, לדעתי, הוא לא קשר מקרי. בני אדם, באופן קצת כוללני, אולי, הם יצורים שלא יכולים לקבל עולם שאין להם השפעה עליו. יהא הוא שרירותי או מקרי – ובסופו של דבר, מנקודת מבטו של אדם שנמצא "בתוך המערכת", אני לא חושב שיש הבדל מהותי, בעל משמעות לחיים, בין השרירות למקרה – אנחנו סולדים ממערכות שמציגות לנו עולם שאנחנו לא יכולים לשלוט בו.
כשאני מדבר על שליטה כזו, אני לא מדבר רק על הבנה של החוקיות שעומדת מאחורי התופעות. בני האדם מעולם לא הסתפקו בלהבין את העולם, בלהגיע למצב בו הם יודעים מה יקרה מחר. הם חיפשו לשלוט בו – לקבוע מה יקרה מחר, או לפחות, להיות מסוגלים להשפיע על מי שקובע מה יקרה מחר. לא סתם ניטשה (ופרויד, כרגיל, אחריו) זיה את התשוקה הדתית עם התשוקה המדעית עם המימד האפולוני, המנתח, עולם החלום בו הדברים מובררים, נפרדים ומובנים: עם עולם טוב יותר, מובן יותר, מהעולם שבו אנחנו "באמת" חיים.
הרצון הזה ב"עולם מובן", שאנחנו יכולים להשפיע עליו, לא נעלם גם במגרש עצמו. קשה, קשה מאוד, באמת שקשה, להשקיע את עצמך רגשית במשחק ולהשאר מנותק ממנו. קשה מאוד להיות בתוכו, ולקבל, בלי בעיה ובהסכמה, את הטענה שבסופו של דבר, הקהל לא יכולים להשפיע על מה שקורה שם, על המגרש. לא חשוב כמה האוהד בלי החולצה ישיר, לשמור על הסנטר הבהמה שהרגע הטביע על אמא של הקבוצה שלך הוא לא יכול. לא חשוב כמה ההוא עם החצוצרה ינפח את הריאות, הוא לא לעולם לא יוריד שחקן לפוסטאפ. הצופים הם תמיד חיצוניים למה שקורה על המגרש. אבל הניתוק הזה הוא כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר לשבת ולראות עוול נעשה מול העינים – ולקבל את זה בשלוות נפש של "נו, מילא, אני לא יכול לעשות שום דבר". זה הרי הדבר המקומם ביותר בעולם; זו בדיוק הנקודה בה האדם מתקומם מול השרירותיות או האקראיות שמרכיבים את העולם – ולו את עולם המקדש הקטן שהוא בנה לו בין הטריבונה לבין המגרש, ומתחיל לפתח אמצעים לשלוט, להכפיף לרצון שלו, להשפיע – על מה שמתרחש מולו.
וככה בונה לו כל קהל תפילת-מעט, קריאה חוצת גבולות. העידוד מתגלה כביטוי של חוסר המוכנות האנושית לקבל עולם מרוחק ומנותק, מפחיד ועצמאי, שרירותי או אקראי. מערכת של קודי התנהגות שבבסיס שלה עומדת הכמיהה להשפעה, ללקיחת חלק, להשתתפות. אנחנו מאמינים שאם נקרא חמש פעמים מהר בשמו של גיא פניני, השלשה הבאה שלו תצא החוצה. אנחנו מתפללים למסי, זובחים מילים לווין רוני. והמופלא ביותר? שזה עובד. הכישוף הזה עובד, ריקוד הגשם הפרימיטיבי הזה באמת גורם לפניני לקלוע, לשחקנים להתחרע על השלטים ולקבוצה השניה לקבל פיק ברכים.
והתסכול? התסכול נשאר במקומו. עם כמה שהשפענו (אם השפענו) הרי שלא השפענו מספיק אם הפסדנו; ולא ברור שהשפענו בכלל אם ניצחנו. מעטים הם הנצחונות בהם הקהל מרגיש שהוא, באמת-באמת הוא, הביא את הבראכה לקבוצה. יש כאלה; אבל כמו במערכת היחסים הפתלתלה שבין אדם לעולם, גם כאן, הוודאות הנחשקת חומקת בכל פעם שאנחנו חושבים שיש לנו הוכחה. ואולי, אם נהיה וויטגנשטיינים לרגע, הצורך הזה בהוכחה שייך בכלל למשחק (שפה) אחר.
