"גורדוויל פתח פיו לספר עניין הרצח – והנה התחילו כבלים, כבלי-ברזל כבדים, נמשכים ויוצאים מתוך הפה, בלי הפסק, נמשכים ונערמים לרגליו לגל גבוה, ועמם מזנק מפיו סילון של דם. לא היה ביכולתו לסגור שוב את הפה, ולא להוציא הברה. תקף את גורדוויל פחד לא-אנושי, לפי שהבין, שהכבלים יהיו בעוכריו. אה, אילו יכול לדבר ולהוכיח צדקתו! ניסה לעשות סימנים בידיו, אך הללו לא נשמעו לו אף הן. מלבד זה גם ידע, שסימנים ללא תועלת הם. צריך לדבר, לדבר! והנה התחיל מושך בידיו את הכבלים מפיו בתקווה שהם יתמו במהירות ויוכל לדבר. הידיים נתלכלכו בדם והכבלים לא פסקו. מסביבו כבר היתה ערמה גדולה, שהקיפה אותו כמין חומה.
[...] ומיד תפסו אותו, טילטלוהו וסחבוהו דרך מסדרונות ומרתפים אפלים; לצעוק לא יכול, כי הכבלים עדיין נמשכו מתוך פיו, ללא קץ ותיכלה. אחר הוכנס לתוך חדר עגול והוא ידע, שזהו מין כבשן מוסק ושעכשיו יצלוהו חיים. הרי זוהי האינקוויזיציה! – רצה למחות – האינקוויזיציה בטלה זה כבר והיא אסורה! שלא כחוק אתם עושים לי זאת! אך לא יכול להוציא הגה. התחילו לפשוט לו בגדיו ואחרי פשיטת כל בגד גבר עליו החום עד למחנק והצמא שרף את פיו ואת קרביו. הוא עשה בידו סימן, כי יתנו לו מה לשתייה. האנשים חמלו עליו והביאו לו מים. אולם המים, בלגמו מהם, נהפכו בפיו לאש צורבת, שהייתה קשה לו פי אלף מעינויי הצמא. אללי! – גנח בייסוריו – הם מתעללים בי! חוסו נא, הבו לי מעט מים פשוטים! כיצד אפשר להתאכזר כל-כך! ברותחים הרי אי אפשר לשבור את הצמא!"
מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה