הציטוט השבועי לילד- הדקדוק שבינה לבין עצמי

 

"תקומי, תתעוררי, תתני סימן חיים [...] כותב באצבע בחול, באוויר, לא אכפת לו שמסתכלים עליו, מיכתבי תחנונים אליה, מסביר, פונה להגיון שלה, והיא מה, שותקת, מתעלמת ממנו. איזו ברירה היתה לו, ישב וכתב לה בפעם הראשונה איום נורא אחד, גזר את האותיות מן המודעות השחורות שבעיתון גם לי גם לך לא יהיה [...] וכבר שלושה ימים הוא מזדחל למעלה, המכתב, נישא בידי רץ או ערפילית של רץ, או ילד רץ, לבן כולו, צחור, זעיר, מרים ידו אל-על ובידו מכתב [...] אהרן לאהרן היכן אתה כעת, עבור; אהרן לאהרן עדיין רחוק ממנה, עבור; וכך בלילות ובימים, כשהוא הולך ברחוב, כשהוא ישן, בארוחות-הערב, בשקועינג, ובתוך קרביו גחל צורב [...] ובינתיים הרץ הערפילי חוצה את המישור הלבן, העשוי סבכת עצמות של המצח, ממשיך דרכו מעלה בין פיגומי עצמות וצינורות וחוטים, פתאום עוצר בפחד: [...] אהרן לאהרן, איך אעבור את הים? אהרן לאהרן, ליד הרציף מחכה ספינה עשויה נייר ואין לה שם, עבוד [...]

אהרן לאהרן, חוזר על השאלה שלי, מה אתה רואה שם, איך זה שם, ספר, ספר, עבור; ושתיקה, וילד ערפילי ורך, לבן כולו, נסוג, נע בזהירות, גוחן על פני האדמה הצוננת ששכבה דקה של אפר או של כפור יבש נצפד זרויה על פניה, מתקדם בזהירות על אדמה קפוצה, במכתשים אפורים צהבהבים, ירחיים, אהרן לאהרן, לא תאמין איך שזה נורא פה, עבור; [...] אהרן לאהרן, קח משם כל מה שתוכל, האם רות עבור? אהרן לאהרן, לא הבנתי, חזור שנית, עבור; אהרן לאהרן, אסוף הכל, כל מה ששם, כל מה ששייך לי, כל מה שאפשר, קח ותוציא ותבריח משם לכאן מייד, ובלי שאלות, הכל נוציא משם, נצא משם, סוף;"

 

                                    (דוד גרוסמן – ספר הדקדוק הפנימי, ע"מ 291-293)

אני

 

יש נקודה שבה אני עוצר ומתקפל

אל תוך עצמי, בשקט,

כל הזרועות נאספות כמו שולי הבגד ברחוב מלא בוץ.

היא לא נמצאת בזמן; איני יכול לומר

"אתמול בשעה שלוש זה קרה",

היא לא נמצאת במרחב; איני יכול לומר

"כך נראיתי כשזה קרה"

היא נמצאת

בסוף מחשבה שהיא משפט

היא הרווח שבין המחשבה שהיא משפט למחשבה על המשפט,

ההתחלה של השיבה העצומה אל מה שנאמר

אל הבידוק, אל הבדיקה

אל הבידוד, אל הבדידות.

לזוז

הרבה דברים רעים אפשר לומר על האדם האחרון, זה המודרני, וכל אחד מאלה הוא תיאור שלו כמו גם של הנקודה שבה הוא נפרד מהעולם שלפניו: על חוסר רגישות ביחסיו עם העולם; על האידיאה של הניצול שמכוונת את פעולותיו בכל אשר ילך, מול אנשים כמו מול דברים; על הבוז העמוק לכל מה ששמץ של חולשה כרוך בו; על שהוא חושק רק באמת שיש בה שימוש, רק בחלק העובד של האמת, וכל, בדרך התגנבות, הוא מזהה את מה שעובד עם האמת, וכך נותר בלי שום אידיאל שאינו יצרני, כלומר – עובד, ושאפשר לתאר אותו במונחי תפוקה או עשייה.

אפשר גם לתאר אותו, את האדם הזה, מנקודה אחרת; ואת רגע הפרידה מכל מה שהיה לפני, במונחים של היחס השונה והאחר לכל מה שהוא טקסי, שהוא טבול, מראש, במשמעות אחרת שחורגת מעצמו; שהוא אופן שונה, נוסף, של מגע עם הטבע ולפחות עם מה שכבר אינו אנושי; שאינו מייצר ואין בו תועלת – לא כך, כטענה-ממש, אבל, כשם שאין בו אף טיעון, הוא כולל אמת – או שאיפה אליה – או הצבעה עליה.

מה משמעות הטקס? ובכן, אפשר להתייחס אליו כסוג של טענה, או קידום של תיאוריה, כלומר – כמדע: מילים בסדר מסוים, תנועה לאורך מתווה מסוים, מוצרים מסוג מסוים – כל אלה מסוגלים להביא לתוצאה. עשיית מצוות – בפועל, כזמירת-מילים נבחרות וישיבה בהסבה – תקדם את בוא משיח. זו, ברור לכל, תפיסה מודרנית של מהות הטקס: הוא מדע; הוא מכוון לתוצאה; הוא עשייה שתוצאתה חזויה, ובמובן זה הוא עובד.  אבל בראייה כזו אובד הטקס מהטקס: כפי שבמדע אין משמעות לשאלה אם מבצעים את הניסוי לאט או במהירות (כל עוד כמובן אין צורך בהמתנה להליך כלשהוא שייתרחש), כך גם בטקס, מנקודת מבט כזו, אין צורך להדר, אין משמעות לקצב או טעם בחגיגיות. כל שנותר הוא סט של פעולות – פיזיקה פשוטה, כסיבוב ידית בשאיפה ליצור חשמל.

אפשר לומר – כמו בנימין – שזו שרידי-שפה שתחבירה כבר לא שקוף לנו; שהתנועה – מילים ללא מילים, רגע של התאחדות עם מה שהיה ונעלם ברגע הגירוש, הצמדות אל פן עמוק שבנו: אלינו כיוצרים, כמביני-מהות ויוצרי-שפה. אבל בכך עוד לא אמרנו כלום: עוד לא אמרנו מהו טקס, ולא הבנו מה אבד בשחיקה האיטית שלו כמוסד, כתופעה, כצורך אנושי.

השאיפה אל סוף התנועה, זו אשר הרה במשמעותה, האם היא טקס? לא, כי: טקס מזורז לא ייתפס כטקס; יש משהו באיטיות, דווקא, שמכונן אותו; שדווקא בה, בתנועה שבבירור אינה שואפת אל השלמתה סתם-כך הווה לרגע הדבר שהוא-הוא לב הטקס. זו התנועה שמנסה להבדל מכל תנועה אחרת ששואפת אל הגמור, אל שנעשה, אל המוצר – זו התנועה המנוגדת, המבקשת לעצור ולהפוך עצמה לנושא של תשומת הלב והעניין, להפוך עצמה למהות – לא רק לדרך, אלא לדבר עצמו, שהוא מקור ומטרה גם יחד. זו הפניית תשומת הלב אל ההווה (גם אם דרך ההווה קיים הנסיון להתחבר אל העבר), ולא אל העתיד; זו האסתטיקה – לא רק מצד המתבונן באיש שמרים ידיו ברושם רב למעלה, באיטיות, אצבעותיו פשוטות ומתוכנות בסדר מיוחד, אלא גם מצד האיש עצמו, אשר מרים ידיו בכוונה גדולה דווקא באופן זה ולא אחר, דווקא במהירות זו – ולא לאט או מהר יותר, דווקא ברגע זה מן הזמנים, ולא מחר או שלושה ימים לפני כן. זו נתינת-מקום – גם במרחב וגם בזמן, גם מבחינת הצופה וגם מצד המשתתף, וגם בכוונה שבה נעשה הדבר – זה הייחוד, הוא זה שמכונן הטקס, ובלעדיו – אין הוא מתקיים.

והייחוד - זו הקדושה, לא רק כיחס ופרקסיס דתי אלא כאופן הבנה; כצורת הסתכלות, היא זו אשר אבדה ובתוכה – הטקס, ועמו, מעט מעט, אנחנו. עד שלא נותר דבר: עד שנותר, לבד, אדם- האחרון.

הציטוט השבועי לילד: לאהבתי, כשתשכים

 

שקט, שקט הערב עובר

בעץ ובלב. האדמה,

פנים מפקירה לברכת שמים והרוח

בהפיחו צינה, יפזר

את הקסם המאפיר בעלי שלכת ויבשר

לזרעים מיחלים את בוא

המים בשרשים צמאים. שקט.

 

שקט באהבתי. שובי

שובי לקסמך, אהבתי, שובי

נסוכה פני מלאכים, פני מלאכים אהבה לי

נחים על איים מלאכים ואור

פרחים נפקח מהלכים, בעדנתם שטים

על ימים, נעלמים,

ורק הלב בודה קנאתם במלאכים הנחים

על איים, באיים. ערב

 

עובר שקט שקט. האדמה,

פנים מפקירה ומשב רוחות יצנן באויר צלול לאהבתי,

כשתשכים.

 

 

                                    (לאהבתי, כשתשכים – יאיר הורוביץ)