יום שני, 29 באוגוסט 2011

פוסט עצל.

והפעם, פוסט עצל עם שני שירים, בחסות הלהקה הזוהרת של מתיו הואק, מהדיסק המושלם שלהם מ-2003.



I am not a lamb
but I will sweep sweep sweep
and curl and sleep
all at your feet
 
I am not a room
I will cave, cave, cave
 
And I am not a child
but I am lost, lost, lost...  


(ועוד אחד למיטיבי שמע):



יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

אחאב


נתזי מי מלח על לחיי אז הבטיחוני:
אנוכי אחאב.
אחתור
אל הבדידות,
זו המפלצת חיוורת הפנים, ללא מרגוע
כדי לצוד? כדי לגבור? כדי לנקום? כדי לטבוע?

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

הציטוט השבועי לילד: אבודה עברית


"הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא ירדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עינים כאלה. ודאי היתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.

ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) – גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר, כפליים 'לי', הרי לָהלָהזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן, ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראות האספלטיים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האובסרבטוריות של הרוח (כמה ילדוּת!).

והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית – 'כמה?', וקונים מעט חום שבגוף האישה באותן הפרוטות שלהם [...] בעיר זו בלבד [...] חיים ארבעה מליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מליון נפש! ולכל אחד זוג רגלים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים – ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי – הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום..."


                (מתוך: לאה גולדברג, "אבדות – רומן גנוז", פרק 2.)

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

מסוג אותם דברים הנהגים על גגו של א-ו (בקרוב גם פ) בשעת לילה

לפתע הבנתי: והנה
אני משחק
חמש  אבנים עם עצמי:
חמש אבנימחשבות.

אחת באוויר כשארבע בצד
אם שתים אתפוס, יעופו שלוש
שלוש באגרוף – אז שתים טסות
אחת בטוחה; אל עוד ארבע אשאף

 והנה, כולן אסופות כך ביד
ספרתי: חמש, אף אחד לא נפקד
נו, מה כבר נותר לעשות עם זה אז?

שוב: אחת באוויר כשארבע ביד..

יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

איזה יופי


ציפורנים רבות-אורך, המצובעות בכל גווני הקשת; נעלי-עקב גבוהות; מיני תלבושות שהנוחות אינה ממעלתן; מדוע דווקא אלה מסימני היופי? מה חן מוצא אדם בהם? הרי יש להסכים על דבר אחד: גם אם עבורי אין מדובר בסממנים מושכים (ואודה, שמוזר אני: בראשונה אבחן את העיניים, ולאחריהן – הציפורניים), הרי שיש סיבה לכך שמנהגים מסוג אלה רווחים סביבי.

וסביר להניח שסיבה זו היא שיש אנשים החושבים שיש בכך ממין היופי; ושהנשים חושבות שהדבר יפה; או שהנשים חושבות שהדבר יפה כי הגברים חושבים שהדבר יפה, ואת הטוב בעיניהם הן מחפשות. כך או כך, הן יש לשאול מדוע – למה דווקא כך?

כמענה ראשון ניתן לפטור רוב תופעות שמבקשות לרמז על מיניות. כך צביעת השפתיים, או לבישת בגדים המסתירים טפח וחושפים כפליים. והן המיניות, סוג ראשון של משיכה ועיקרון-של-הצלחה הוא בחברה. ולא צריך לעבור שלוש שנים בלימודי הסוציולוגיה (על כל פנים, אני איני צריך) כדי להבין שיופי, במובן של משיכה מינית, הוא מדד אחד של מצוינות בקרב בני אדם. היפה והמושך תמיד נחשב מוצלח, גם אם אין בו יתרון אחד נוסף.

אבל קשה לי להסביר את הקשר המשוער בין מיניות לבין ציפורן ארוכה. פשוט וקל – אם יש קשר, כמדומה, נדמה שהוא מורכב מכדי להיות פשוט כל כך; ואולי פשוט יש לחפש הסבר יותר.

קל לומר שישנו קשר בין מיניות לבין חייתיות; לכך שבעשיית הציפורנים ארוכות מבקשת האישה להדמות כך לחיה. יש הגיון בהסבר כזה, אבל למה דווקא האצבעות? אם כך הוא הדבר, למה האופנה אינה תומכת בשיעור-יתר של הזרועות, כזכר לפלומה העדינה של החתול? או לדינדון עדין של יתרת חבל שתסמל את הזנב? לא. זה הסבר פשוט מדי. אם כי אולי יש בו דבר-מה, חשבתי פעם. ברי שכל התופעות קשורות היכנשהוא לטבע, אבל נדמה שהקשר בין הטבעי לבין היפה (כך, לפחות, עבורי) אינו קשר של חיקוי אלא דרך של ביטוי: של עיבוד.

קשר עמוק נקשר בי בין יפה לבין סימטרי. נדמה שכך הוא בעולם: האמנות הקלאסית שואפת להרמוניה, הארכיטקטורה של יוון ורומא, פאר היצירה – לשווי מוחלט. גם הטוענים שהיופי, באישה, הוא רק עניין של זוויות ומספרים חושבים דרך ההרמוניה, דרך השאיפה ליחס אוטופי, שווה ו"חלק" מכל הכיוונים. שומת החן של מונרו, לכן, היא רק היוצא-מן-הכלל-הבא-להעיד-על-הכלל; ובתורת כזה הוא רק מחזק את הסימטריה.

אבל הסימטרי כמעט אינו קיים בטבע; הוא יחס אוטופי. אין שני דברים "זהים" בטבע (הנראה), ואין שני צדדים זהים של אותו דבר. לכל דבר, מקני ראמים ועד ביצי כינים, צורה מעט מעוותת. גם כדור הארץ הכחול פחוס בשני צדדיו, ומסלולו סביב השמש – בניגוד ל-2000 שנות תפיסה, אינו "מושלם" ומעגלי, אלא אליפטי ועקום.

אם כך, אולי היופי האנושי הוא בדיוק כך: שאיפה להתרחקות מן הטבעי אל האוטופי, אל הסימטרי, העל-טבעי. ואם הטבע משתנה, ישאף היופי להיות קבוע; ואם הטבע בתנועה, ישאף היופי להדגיש את עמידתו במקום בחוסר מעש.

מה הוא חוסר בשיער בגוף? הוכחה לכך שהאדם אינו חיה, אלא רחוק ממנה.

מה הן ציפורנים ארוכות או מטופחות ברוב הידור? הן בטוחה לכך שבעליהן אינו מבצע שום פעילות פיזית עם אצבעותיו.

ומהו הצבע עליהן? תוספת עדותית לחוסר פעולה (אחרת יישחק..)

ומה הן נעלי עקב? הן ערובה לכך שאין הוא נדרש לעמוד כל היום על שתי רגליו (כך יש לקוות..)

ומה השאיפה "להיות לבן", שלאחרונה שטפה גם תרבויות מזרחיות כהודו וסין? הוכחה לחסות בצל, ולא לעבודה קשה.

ותסרוקות במגוונן, ומלבושים מיוחדים, ותכשיטים עדינים, וכל מה שאינו נוח ולא מאפשר לבעליו לבצע פעילות בנקל ויעילות, מרמזות כולן על אותה נקודה בדיוק: בנו אין טבע, טוענת היצירה. אנו אנושי מורם: אין אנו זקוקות לעבודה, אין אנו צריכים לעמול, אין אנו ככל המינים: אנו מעל. לנו הכסף.

הן דוק – במהלך אלפי שנים של חסרון, מודל היופי במלאות היה. אלות היופי רחבות חלציים ומלאות גפיים היו, והגברים ההדורים מילאו בטנם בכריות, אם משמניהם לא הספיקו. ומה קרה מאז? למה הפך דווקא הרזון לדגל היפעה?

הן מה היה שומן אי-אז? הוכחה לכך שבעליו אינו זקוק לעבודה קשה; שיש לו די והותר למחייתו שיכול הוא למנוע מעצמו עבודה קשה, שיש לו די למחייתו כדי כך שאין הוא חושש אל המחר (והרי אם היה חושש היה אוכל פחות היום). הוא הוכחה למצב חומרי שנמצא מעל הטבע "הרגיל".

ומה היום? היום לרוב בני האדם מזון לרוב. ובארצות המערב הרבה מעבר. אט אט חילחלה ההכרה בכך והנה - הן הרזון כאן משמעו שלבעליו יש את הזמן, החופש הכלכלי, כדי לטפל בעצמו כדין. כדי לא להגזים באכילה. כדי לאכול מאכלים מזינים. כדי לשלם לחדר כושר, כדי לשכור מאמן אישי. ובטחונו במצבו עלה כל-כך, שהוא ישאיר עצמו במצב שבו, עם חסרון אוכל פתאומי דחוף, יהיה מצבו רע בהחלט מחברו שהרזון רחוק ממנו. עד כדי כך עמוק הוא בטחונו בבטחונו.

שכן הכסף, כמו היופי, הוא סממן שני להצלחה אצלנו (ור' מישל וולבק לפרטים נוספים לעניין זה).

ובוודאי שגם לעניין זה מירוץ חימוש משל עצמו – זה מבקש להמציא דרכים להיראות כאילו אינו עובד, ולעבוד; וזה מבקש עדויות הולכות וחותכות לכך שאכן אינו עובד.

ואך לפני כמה שבועות גיליתי שאולי אמרו זאת בעניין היופי; טענתי בעינה עומדת  - לא קראתי, ואיני יודע אם אכן אמרו כך או שלא.