"הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא ירדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עינים כאלה. ודאי היתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.
ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) – גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר, כפליים 'לי', הרי לָהלָהזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן, ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראות האספלטיים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האובסרבטוריות של הרוח (כמה ילדוּת!).
והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית – 'כמה?', וקונים מעט חום שבגוף האישה באותן הפרוטות שלהם [...] בעיר זו בלבד [...] חיים ארבעה מליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מליון נפש! ולכל אחד זוג רגלים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים – ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי – הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום..."
(מתוך: לאה גולדברג, "אבדות – רומן גנוז", פרק 2.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה