סבא

סבי היה אלוהים ולא ידע.

הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם,

לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.

והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא"

והוסיף "בבקשה".

וזימר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין

דיבר לדיבר,

לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא,

אנא, אל תענה ברעך עד שקר.

וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא

תרצח.

ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.

כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.

וקול סבי לבן כמו שיער ראשו.

אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום

שמת בזרועותיי,

ואמר:"אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדברות:

הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"

כך אמר סבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים.

                                                                         (יהודה עמיחי: ראשון)

סבא, 22/8/12.