פחד מוות

 

מאז שאני צעיר, מאז שאני זוכר, תמיד פחדתי מהמוות. פחד משתק, מעקם בטן, מצמית גוף, אוטם-כל, שאחריו נשארת בגוף תחושה צורבת, כמו צעקה שמנסה להשתחרר: "אבל אתה תחיה", "אבל זה לא כך", לפחות – לא חייב להיות. יש תקנה, תהיה ארוכה, תוכל לחמוק ממנו. שוב ושוב שימש הפחד – הכאב, הצעקה, מחסום, תמרור עצור לפני הצעד הנוסף הזה, שאחריו אין כלום עוד. והנה ימים בהם אין שום כאב. הצעקה כבר לא נשמעת בגוף, הבטן לא סבה בפראות אחורה בבוא המחשבות. הכל שקט – רגוע – שיט על אגם שלו בצהרי היום. ושום דבר לא מעורר את פעמוני האזעקה יותר. לא המחשבות, ולא התהיות, לא לקרוא על- ולא לתכנן את-.

 

לא כלום. במקום שבו הפחד גדר את התשוקה היא מתפרצת בלי סייג או סוף, בלי שום מחסום, ואחריה, מטולטל ולא מבין, אני נמצא: היכן שפעם היה פחד-מוות נעלם הפחד. ולוואי והיה נמצא. מה שמפחיד אותי כעת הוא היעדר הפחד, ולא תהיית המוות.

פנסים ברח' יפו בערב

 

 

פנסים ברח' יפו בערב –

שרשרת פנינים כפולה

שמתארת את צווארך

וגם את היעדרו.

 

סוף מעשה

כמה שנים אחר כך הוא סלח לה. לא כי שכח: הוא לא; ואת הסליחה הצמרירית הזאת, שדוק אבק משוך עליה כמו רהיט בלה מזוקן לא היה מחפש גם אם יכול היה למצוא. לא: לא כמתקן עוולה סלח לה; סלח כפי דרכו; בטקסיות כבודה, כמי שמעניק ומחדש למשהו גדול יותר, כפותח בפניה שער שעד כה היה נעול – ולא ברור אם שער שמנע ממנה היציאה אל תוך התפראות של חופש רב, או שער שעצר בפני כניסה לחדר צר ורמוט כתלים. באיטיות שתוכננה מראש פתח השער, כדי לבשר וגם לחשוף מימד של כוונה מאחורי  הפעולה: למנוע כל היתכנותה של אפשרות-פירוש המעשה כצעד ארעי, ללא שיקול. לא: הוא רצה שהיא תבין את כובד העניין, כדי לשמר – ולהציג, גם עבורה – שעוד נותר בו כוח שכזה, שמסוגל, לפי ראות עיניו, לנעול וגם לפתוח, לשחרר ולהסיר מכובד. שבלעדיו – בלי אותה תמצית רצון והחלטה – השער יישאר סגור, ולו רק למראית, ולו רק כאמרה. שעוד טמונה בו שמץ של עצמה הממתינה להפעלה.

לא כלום, דבר כבר לא היה טמון בו. לא כוח, לא עצמה; אף לא אותה תשומת לב מצידה, שמבטה אמור היה לכונן המחזה כולו. ובהיעדרה נותרו לו רק תנועות אילמות, מבע ללא הקשר, תחושות קטומות אחרית. והשקט שמילא אותו ברגע שהבין, לא כיסה אותו שלווה ורוגע, אלא הבליט אותו, צרם באוזן, כאילו לועג, כהד המסרב לחזור.