פרידה מ-ט'

 בעיר כזו, שבה הרחובות שוקעים ואנשים נישאים אל השמים –

הצער זז לאט. באיטיות הוא משתרך לאורך הרחוב,

שואל את בעלי החנויות אודות יומם, כמו עניין לו אין בנו.

באחת, פונה מזה ומטפס, כמו קיסוס,

במעלה בניין, וברחש שאוני חודר אל תוך חדרי הלב.

השקט, ליבי, וסור מחשבתך מפחד – הן זו כבר לא תועיל, הבן, כבר בא הקץ

על פעימות סותרות-שיער, על הלם-תוף שהמסד יזעזע,

על דהירות-טירוף בשאיפת מרום, על מרוץ פרסות מופרע.

זמן לחדול מפעולה הגיע – זמן מנוחה, זמן קבר.

ישקוט ליבך, יסור מחשבתו מפחד. הן זו כבר לא תועיל – הן בא הקץ.