"[...] למן הרגע שאני זוכר את עצמי [...] הייתי שותף לדבר-עבירה של עצמי, שידע על עצמו הרבה מדי, ולכן היה מסוכן, ולכן... יצאתי מאפלה כל-כך צורבת, ואני מסתובב כסביבון מהיר כל-כך, בעל כוח הדיפה רב כל-כף ולהט סוחף כל-כך – שגם היום אני מרגיש (לפעמים תוך כדי שינה, ולפעמים כשאני טובל במים חמים מאוד) את הרטט המקורי ההוא, את הכוויה הראשונה, את הקפיץ הדרוך של האני שלי. וגם איך קפצתי החוצה – חלקלק, עירום! כן, מן התחום החתום והאסור לאחרים, כן, אני יודע משהו, כן... אבל אפילו עכשיו, כשהכל אבוד, אפילו עכשיו – האם אני פוחד לפתות איזו נפש תמימה? ואולי לא יצא מאומה מכל מה שאני רוצה לספר ורק יישארו גופות שחורות של מילים חנוקות, כגוויות של תלויים... צלליות של עמודי-תליה באור השקיעה, להקת עורבים... [...] אני יודע משהו. אבל כל-כך קשה להביע אותו! לא, אינני יכול... אני רוצה לוותר – ויחד עם זאת, יש לפעמים מן תחושה כאילו אתה רותח ותופח כמו חלב, עד שאתה עלול לגלוש מדעתך בגלל הדגדוג המתמיד, אלא אם תביע את הדבר באיזו דרך. הו לא - איננו מלקק שפתיים בהביטי בהתפעמות באישיות שלי, ואינני מתלהט בתיגרה אלימה עם נפשי בתוך חדר חשוך; אין לי שום רצונות, שום רצונות, לבד מן הרצון לבטא את עצמי - על אפה ועל חמתה של כל האילמות שבעולם. כמה זה מפחיד אותי. כמה זה מבחיל. אבל איש, איש לא יקח אותי מעצמי. זה מפחיד אותי – והנה אני מאבד איזה חוט שאחזתי בו זה עתה כה במוחש. איפה הוא? חמק ואיננו! אני רועד מעל הדף, מכרסם את העיפרון עד ליבתו השחורה..."
(ולדימיר נבוקוב - הזמנה לגרדום. מרוסית: פטר קריקסונוב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה