נלכדתי בלשוני.
אחר הלב הולכת שבי הבינה.
אך אם פרצתי כבר את גדר השתיקה
אוסיף ואדבר. אסגיר לך את סודי,
אשר לבי, עלמה, לא יכלינו עוד.
ראיני! בן מלכים בכלימתו רואה את.
מופת לרום עינים שהיה לקלס
אני, אשר מנגד בזתי לתשוקה
ופי מלאתי צחוק לאזיקי שבוייה,
ועד עולם דימיתי ממרומי ספינה
לנוד לנפתולי הנטרפים בסער,
הנה גם משפטי משפט כל האדם
ורוח לא אדע משורש עקרתני.
הלא עזות מצחי כהרף עין שחה
ובעול-פתאום ניתנה רוחי הגאיונה.
זה ירחים שישה, נכלם, נואש, דווי,
נושא אני החץ אשר קורעני חי.
לשוא אמריד ליבי עלי וגם עליך:
אראך - ואמלט. אינך - אתור אחריך.
ואת בכל, בכל, ביער האפל
ובאור השמש את ובצללי הליל.
בכל אראה דמותך אשר אנוס ממנה
נפשי מורדת בך. הכל לך יסגירנה.
ושכר כל נפתולי הוא שאני עצמי
אבדתי מעיני, לא עוד אכיר צלמי.
הקשת, הכידון, הרכב לזרא לי.
זנחתי המשחק שפוסידון הורה לי.
רק אנקתי תנוע ביערות עבים
ושכחו קולי סוסי העזובים.
עלמה, אולי נכלמת ממעשה ידיך?
מאהבת לב-פרא שדיבר אליך?
אכן קשות דיבר, אך לך כרע שדוד.
אכן, שבוי מוזר לסהר כה חמוד.
אבל ייקר נא לך השי מונים עשרת:
לשון האהבה זרה לי ומוזרת,
ולו עלגים דברי - קבלי אותם מתת
כי מי היה שומע זאת מפי? רק את...
(ז'אן רסין - פדרה. מצרפתית - נתן אלתרמן)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה