כל המתחיל במלאכת חיסול שיטתי של רגשות יודע במהרה, שאין הרג רגשות כהכנת סלט, או סתם קיצוץ בנטיעות שבפרדס. כל המתמיד במלאכה הזו לומד מהר שרגשות, מעט כמו יבחושים, הן יצורים רבי-תושייה ומלאים בדבקות כמעט-דתית במטרה. ולדידן זה כלל לא חשוב אם העיסוק האובססיבי בהן שם לו למטרה לטפחן או לאבדן; תשומת הלב הזו, לבדה, מספיקה כדי לגרום להן לרטוט באושר ולעופף במלוא כנף לכל הכיוונים.
מסיבה זו בלבד, אין שום סיכוי לעקור הרגש מן היסוד. השורשים העמוקים, אלפי-נימים של פוארות, עמוקים מכדי מגע. כל שתוכל הוא לסרס את העלווה. ודוק: דווקא הסירוס השטחי, הוא מלבה את הצמיחה, כי כמוצאות שלל רב הן מתרפקות על מגע האצבעות המגששות, המעסות, המתעסקות, המחטטות, המתחבטות, ומחפשות מהר לגדול, להתפשט, עד שאדם, שרק אתמול עקר שלושה-ארבעה עלים פשוטים, מוצא עצמו מהר מאוד בג'ונגל מסועף בו הדרכים מזמן טבעו בתוך ירק-רב, עמוק.
ואם תמנע את אספקת המים? כן. זאת אפשר. אבל מראן של הרגשות המתעוותות מתוך כאב, הזועקות למים מידך בעוד אתה, קפוץ לב, משגיח בדממה שאף טיפת לחות אינה נוטפת עוד לאדמה, יש בה כדי להכמיר לב כל אדם. הכזאת יעשה לעצמו ובשרו? לילדיו, בני טיפוחיו הקטנים? ואיך אפשר? ובמהרה רוויה האדמה בדמעותיך – בכאבך על שביקשתך לעשות.
כל המגיע לשלב כזה, כלומר – שוב אל לוח התכנון, אחרי קרבות מרים ומתישים, מנגד הסתערויות ומאמצי-גבורה שנכשלו ולא השיגו כלום מעבר לתסכול ושדות קטל שותתים, מבין לאט לאט שיש עוד דרך. שלא תמיד ישר, אל מול טחנות הרוח צריך להסתער, בוודאי אם סוסך, שבימים עברו עוד ראוי היה לשמו, כרגע הוא בסך הכל רוסיננטה כחוש בשר, חורק ומתאנח לו מתחת לאוכף.
הנה, כמו דוד, אשלח את צרותי הקרובות להסתערות חסרת תוחלת, לכיבוש מצודה לא חדירה. אל המדבר אשלח אותן. בדבקותן האדירה במטרה לא יעזו להשיב פניהן אחור. והריחוק, אשר אדם חש כשיצפה בגסיסתן מתוך משקפת, מרחוק, כמו בסרט על אדם אחר, מונע את כאב הלב ואת שברו עת בהוראתו הבלעדית יכמשו בעצלתיים. ואם ירצו הרגשות להתרונן על אותה פקודת-מסע ובכך לגדול ולצמח, שירונו. הן המדבר יסגור עליהן. ובשובי לבקרן, בתום ימים מספר לא אגלה אלא קווי מתאר, צורות על פני החול. עפר שונה מהרגיל.
ושקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה