"לנער את עצמך מתוך מצב של דכדוך - ואפילו במרץ כפוי - הרי זה חייב להיות דבר קל. אני מנתק את עצמי מן הכורסה, רץ סביב השולחן, מביא את ראשי ואת צווארי לידי גמישות, מצית אש בעיניים, מותח את השרירים סביבן. תוך דיכוי כל רגש, הייתי מברך את א. בהתלהבות, אילו בא אלי כעת; הייתי סובל בחדרי את ב. במאור-פנים; הייתי בולע אל קרבי את כל הנאמר אצל ג. בגמיעות ארוכות, למרות כל כאב ועמל.
אבל אפילו היה כל זה קורה כך, הרי די בטעות אחת, שאין למונעה, כדי שיעצר הכל, הכבד והקל כאחד, יאלץ לסגת סחור סחור במעגל.
משום כך, אין לך עצה טובה מאשר לקבל עליך הכל, - לנהוג כאילו היית מסה כבדה, אפילו אתה חש, שהנך נידף ברוח, להביט בזולתך במבט-החיה, לא לחוש שמץ חרטה, בקיצור להדביר במו ידיך את שריד החיים אשר - כרוח רפאים - עוד שרד בך, כלומר, להרבות עוד יותר את המנוחה האחרונה, מנוחת הקבר, ולא לתת לשום דבר להיוותר מחוץ לה.
תנועה אופיינית במצב כזה היא העברת הזרת על גבות העיניים."
(פרנץ קפקא - החלטות, מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות". מגרמנית: דן מירון).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה