בחזרה לעתיד – הסמינר והסמינרים שבדרך (חלק ג' – תשובה ושאלות קצרות)

(הפוסט הזה הוא המשך של שני פוסטים קודמים, הראשון שבהם כאן: http://troedelnd.blogspot.com/2012/02/blog-post.html)

בשלב הזה, אחרי שראינו כיצד, לדעת ז'יראר, פועל המעגל המימטי בתוך החברה כדי לפרק אותה, אחרי שמצאנו את ה"פתרון" החברתי למעגל הזה, הקרבן הבודד שנעשה מעין "כליא-ברק" לזעם ולאלימות ולמתחים של כל החברה, אחרי שראינו כיצד, לדעתו, הדת המונותאיסטית פועלת על מנת לחשוף את המנגנון הזה ובעיקר, לחשוף את הקרבן כחף-מפשע ואת הפגיעה בו כאשמת החברה (בעוד המיתוס הפוליתאיסטי מבקש לעמעם אותו ולהשתיק את האמת שעומדת ברקע של האלימות הזו), צריך לבדוק מה הפתרון שז'יראר מוצא שכתבי הקודש מציעים למאמינים, על מנת למנוע את התדרדרותה של החברה למצב של "מלחמת כל-בכל" שוב ושוב. אחרי שאציג את הפתרון (ואני מודה מראש, זה פתרון די מאולץ, ונדמה שגם ז'יראר יודה בכך), יעלו כמה שאלות שחשבתי עליהן בזמן שכתבתי את העבודה הקודמת, ושיהיה, אני מניח, מעניין לחקור בהמשך.

כדי להבין את הפתרון, צריך לחזור עם ז'יראר אל נקודת ההתחלה של הסיפור: אל התשוקה המימטית. אנחנו זוכרים (כמובן!) שלתשוקה האנושית, אצל ז'יראר אין מושאים אוטומטים. להפך: מדובר בתשוקה "חסרת תכלית", שמחפשת תכלית על מנת "להנעל" עליה. בהיותנו יצורים מימטים, אנו לומדים לחקות את הקרובים אלינו, גם בשאלת "מה עלי לרצות" או "למה עלי להשתוקק". מכיוון שהדברים שהיצורים סביבנו חושקים בהם, הם מן הסתם לא יתנו לנו לקחת אותם. כך מתחילה החיכוך הראשוני בתוך החברה, שאם לא מטופל (אם אחד הצדדים לא נכנע), מוביל להתחלה של כדור שלג מימטי שעשוי לפורר את הקהילה מבפנים, אלא אם ימצא "תחליף" שעליו אפשר יהיה לפרוק את כל היצר המתפרע הזה.

הנצרות, אומר ז'יראר, שמה כמודל וכמורה שלה את ישו. ישו הוא האיש שעל המאמין הנוצרי לחקות. במובן זה, הוא הדגם של התשוקה שהאדם המאמין צריך להשליט על עצמו. אם הבנו את מה שז'יראר טוען, הרי שציווי זה שווה לציווי "אהוב (או חשוק) את מה שישו אהב (חשק)". לכן צריך לחקור את מושאי התשוקה של ישו. אבל לישו אין מושאי תשוקה מוגדרים: לאורך כל הברית החדשה הוא מטיף לאהבה שווה לכולם, אבל ממש לכולם: לאהבה גם לאויבים. ישו מצווה על המאמינים שלו לאהוב את כולם – כפי שאלוהים אוהב את כולם. כששואלים אותו "מה היא כל התורה על רגל אחת" הוא עונה (מתוך לוקס י' 27): "ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ובכל מדעך ואת רעך כמוך". במתי ה' 21 הוא מדגיש: "שמעתם כי נאמר לקדמונים לא תרצח ואשר ירצח מחויב הוא לבית דין; אבל אני אומר לכם כל אשר יקצוף על אחיו חינם מחויב הוא לבית דין ואשר יאמר על אחיו רקא מחויב הוא לסנהדרין ואשר יאמר אתה הנבל מחויב לאש גיהינום; לכן אם תקריב קרבנך אל המזבח ושם תזכור כי יש לאחיך דבר עליך; עזוב תעזוב שם את קרבנך לפני המזבח וקדם ללכת לכפר פני אחיך ואחרי כן בוא הקרב את קרבנך". בהמשך של אותו פרק, ובמקומות נוספים, הוא מצווה על בני האדם לעזוב את כל המושאים שגורמים להם "לחטוא" – או, וכעת אנחנו מבינים – להגרר לתוך המעגל המימטי של התשוקה. במתי (ה 29) הוא אומר: "אם תכשילך עין ימינך נקר אותה והשלך ממך [...] ואם ידך הימנית תכשילך קצץ אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאבריך מרדת כל גופך אל גיהינום". כל האוונגליונים מלאים בציטוטים דומים של ישו, ועיקרם, על פי ז'יראר – דרכים שבהן יש ללכת על מנת למנוע את התדרדרות היחיד, ולכן החברה, לתוך כדור שלג מימטי.

על האדם מוטלת החובה לאהוב את כל בני האדם, גם את המרעים לו; הוא צריך לשים לב שלא לחמוד שום דבר ששייך לאדם אחר, ואם הוא מרגיש שאינו יכול לעמוד בכך, עליו לעקור את התשוקה (או, אם רוצים לקרוא את הטקסט באופן מילולי – את האיבר עצמו) מן הגוף. רק כך יוכל האדם למנוע את התדרדרותה של החברה אל האלימות, שבברית החדשה מצוינת על ידי המושג "שטן".

(מכאן, אגב, טוען ז'יראר, אנו יכולים גם להסביר את הציטוט האניגמטי לפיו השטן מגרש את השטן; ממלכת השטן היא הממלכה שנוצרת בשלב שבו החברה מתדרדרת לתוך האלימות של כדור השלג המימטי, אבל ראינו כבר מה היא התוצאה של האלימות הזאת: שטן נוסף, כלומר – הקרבת קרבן חף מפשע. הקרבת הקרבן הזו מרגיעה את העניינים ומאחדת את החברה – שכבר אינה אלימה; ובכך שטן, האלימות, מגרש את השטן – האלימות).

אבל, אפשר לקום ולומר, אנחנו חיים היום בחברה שבה אף אחד לא מנסה "להיות כמו ישו" – או לפחות, שבה רוב בני האדם אינם "ישו", ובכל זאת אנחנו לא רואים סביבנו משברים מימטים שבהם החברה נקרעת. לז'יראר יש תשובה להסתייגות הזאת. הוא טוען שהדבר נעוץ במערכת המשפטית שלנו. צריך לשים לב לכללי הטקס של מערכת המשפט; הדבר בולט בעיקר במערכת הצדק האמריקאית. המאשים, במשפט פלילי, הוא "העם"; השופט לא שופט כאדם פרטי; חבר המושבעים לא שוקלים כבני אדם פרטיים אלא כמייצגים של הקהילה. ההכרעה היא רצון הכלל – כלומר, כולם, ואף אחד מיוחד. לכן אין שום אפשרות להמשך התגלגלות המעשים האלימים: אין במי לנקום, כי אין "פוגע" אחד. יש פה מעשה אלימות שאי אפשר לחזור עליו: יש כאן, במובן כלשהוא, מעשה קרבן (אם כי הקרבן, לפי כל הבנתנו, "אשם" בכך שהסעיר את הקהילה והעלה את הסיכון להתדרדרות מימטית).

התשובה של ז'יראר לקושי שהוא עצמו מעלה בדבר המבנה המימטי האנושי, אני מסכים, קצת בעייתית, ובעיקר מאוד מאכזבת – בעיקר מפני שהיא לא מאוד משכנעת, וכי נדמה לנו היום שהמשמעות שלה, מבחינה פסיכולוגית, כמעט בלתי אפשרית. במילים אחרות, הנצרות של ז'יראר מבקשת מאיתנו לבטל את המומנט של הרצון. בהרבה מובנים, זה מתאים מאוד לדרישה הנוצרית של "לשים את עצמך בידיו של ישו" – אבל רובנו מסתייגים, וסיבותנו הטובות מאוד עמנו – ממבנה קשיח של דרישות כאלה. התשלום הפסיכולוגי על פעולה כזאת פשוט גבוה מדי; התשלום האישי –במובן של ביטול האישיות – גבוה מדי. זה לא אומר שהיא לא תשובה, ואפילו לא אומר שזו לא – אולי – התשובה היחידה. אבל יש לזכור שאם זו התשובה היחידה, זו התשובה היחידה למי שמבקש לחיות חיי צדק מוחלטים, בלי שום פגיעה באף אדם חף מפשע. אדם שמבין – ומקבל – שהמשמעות של חייו באופן שבו הם מתנהלים היא פגיעה, אפשרית ומדי פעם, בחפים מפשע, ש"החיים זקוקים לקרבן" כפי שאמר ניטשה – יוכל לקבל את התיאור של ז'יראר, ולומר לו שבעוד אין אנו רוצים לפגוע בחפים מפשע כל הזמן, הרי שנוכל לקבל פגיעה כזאת, במשורה, כחלק מהחיים האנושיים, בהתחשב באלטרנטיבה שהוא מציג.

כמה שאלות להרחבה, למחשבה ולתהיה.

אם ז'יראר טוען שבסיס הבעיה הוא במבנה המימטי של התשוקה, האם התיעוש – ובעיקר, היכולת של התרבות המודרנית לייצר מליוני העתקים זהים של אותו "דבר" לא מאפשר לחברה מעט יותר גמישות בעניין הזה? כמובן, שאין זה פותר את התשוקה לאדם מסוים. אבל אם בעבר אדם השתוקק לחמורו של רעו, שהיה יחיד ומיוחד, הרי שהיום, אם אני חושק במכונית של שכני, פתוחה ומזונה בפני האפשרות לרכוש לעצמי מכונית כזו בעצמי; למעשה, הפסיכולוגיה של הפרסומות עובדות, הרבה פעמים, בדיוק בדרך הזו: "לכולם כבר יש", כלומר, גם אתה צריך לרצות את זה; או "האדם היפה שבפרסומת אוהב את זה; הוא ראוי לחיקוי, בהיותו מוצלח; אם תרצה ותשיג את זה, גם אתה תהיה מוצלח כמוהו". במילים אחרות, ועל אף שברור שהפמפום הבלתי פוסק של מוצרים שהפרסומות עומלות קשות לשכנע אותנו שיש לנו צורך בהן איום ונורא, האם הוא מתפקד – גם כן, אולי לצד בתי המשפט – כמרגיע, כמווסת ומפחית מתחים בחברה?

ראינו, דרך ז'יראר ובאופן כללי, מה היחס של הנצרות לרצון. כמו שכתבתי, וכמו שעולה גם ממחקרים אחרים (למשל, "הרצון לאמונה" של וויליאם ג'יימס), רגע המהפך של אדם לתוך האמונה הנוצרית קשור הרבה פעמים בתחושה של וויתור על הרצון העצמאי. כדאי לקרוא את סיפורי ההתגלות שמופיעים אצל ג'יימס, כי האותנטיות שלהם מדהימה, והבהירות שלהם מאפשרת הבנה מעמיקה של הנקודה הזאת: ההתגלות מגיעה ברגע שהאדם מפסיק "לנסות" בכוח להגיע אל האל; רק אז האל "נוגע" בו. יש פה צדדים דומים גם אצל ז'יראר – האמת הנוצרית קשורה בטבורה בוויתור על הרצון. אבל מה היחס של היהדות לתופעה הזו של הרצון? אחת ההבדלים בין היהדות לנצרות עובר דרך מושג הרצון. הנוצרי המאמין מוותר על רצונו; עבור היהודי, החזרה בתשובה קשורה בכיוון מחדש של הרצון – כלומר, שרצונו היה מופנה בכיוון הלא נכון, וכעת, משחזר, רצונו פונה "בדרך הנכונה". אני יודע, למשל, שהרמב"ם טען ב"מורה נבוכים" שהקרבנות הם חלק חשוב מהיהדות – אבל בגלל נימוק מוזר למדי בהקשר הדתי: בגלל הקושי האנושי לוותר על הקרבן. "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו (העולם הפגאני) להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם. [...] לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו [...] שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבל". כלומר, היהדות כוללת בתוכה את הקרבת הקרבנות – ובני האדם לא מתבקשים לבטל את רצונם לחלוטין – כי הדבר בלתי אפשרי פסיכולוגית, ובכל מקרה – לא יכול להתאים לכל אחד.

ואם כבר עוסקים בשאלת הרצון ובוויליאם ג'יימס, התיאוריות של ז'יראר מתעסקות, בעיקר, בספקולציות. זה, כמובן, לא אומר שהוא טועה; זו גם לא ממש ביקורת, כי בסופו של דבר, אין שום אפשרות לבדוק את הדבר הזה באופן אמפירי, ואין גם שום סיבה לבצע את זה. אבל מעניין יהיה לבדוק את העדויות שוויליאם ג'יימס עוסק, ואת הטיפול שלו בנושא הרצון, ולהשוות אותם למשמעות (מבחינת מושג הרצון) של ז'יראר. האם הם באמת דומים – או העדויות של וויתור על הרצון, אצל ג'יימס, יש פן שונה לחלוטין ממה שז'יראר מבין, או היה מצפה לשמוע?

עד כמה ז'יראר, בעצם, מחדש כאן, בעצם? נכון, המבנה התיאורטי הזה, של התשוקה המימטית, הוא די חדש. אבל את התפקיד שהאלימות משחקת בעיצובה של כל חברה – ובסופו של דבר, זו התגלית הגדולה שלו – גילו עוד לפניו. חוקרי תרבות שמו לב שבראשיתה של כל תרבות ישנו "רצח" או מיתוס שעוסק ברצח. פרויד עסק ברצח המכונן של החברה ב"טוטם וטאבו" שלו, שלא היה רק שעשוע. ומעל הכל, ניטשה – וזו נקודה שז'יראר עצמו מודע לה – הגיע למסקנות דומות מאוד בערך 100 שנה לפני הצרפתי. נכון, שניטשה לא בנה תיאוריה הדוקה כל כך (זה גם לא היה בראש מעייניו), וברור שהוא, עד לנקודה מסוימת, בחר בדרך של המיתוס – הוא הסכים שכל חברה זקוקה לכמות מסוימת של אלימות, וצידק את היוונים הקדמונים, בעלי המיתוסים, ואת מוסר האדונים שלהם בעוד שהוא פוסל את מוסר העבדים היהודו-נוצרי, אבל העובדה שהוא בחר לצדק משהו שז'יראר רואה כפסול מוסרית אין משמעו שיש כאן חידוש משמעותי. להפך. הפתרון שהוא מציע, שהוא, בסופו של דבר, פתרון אסכטי, מעיד, אם הוא רציני, על כך שז'יראר דואג כל כך לחיי הקרבנות שהוא מתעלם לחלוטין מחיי האנשים בעולם נטול-הקרבנות שהוא מדמיין: אנשים חיים-מתים, שהרגו מתוכם כל מראית של תשוקה. האם זה עולם שראוי לשאוף אליו? האם, אם נגלה שהחלופה היא העולם המדומיין של ניטשה – יפה, מרתק, פורץ-דרך ואלים לעתים – נרצה עדיין לאמץ את הרעיון של ז'יראר?

מה מקומה של האמנות בעולם של ז'יראר? איני מתכוון סתם ליצירות אומנות, אלא למושג שהעלה דווקא ואגנר, וחלחל דרכו גם לניטשה: יצירת האומנות המאחדת (Gesamtkunstwerk). באופן כללי, עבור ניטשה ו-ואגנר, מדובר ביצירת אומנות מאוחדת ומאוחדת, כלומר – בשני מובנים: מאוחדת, במובן הזה שהיא כוללת את כל האומנויות האחרות בתוכה: עבור שניהם, המדובר היה בטרגדיה היוונית, ולאחריה – בתקווה – האופרה של ואגנר; מאחדת, במובן שבו היא מלכדת את העם, ומהווה נקודת ציון תרבותית ש"מאחוריה" יכול העם להתלכד: מעין אתוס הבנוי, בסופו של דבר, על מיתוס. כאן אנחנו מגלים משהו מעניין: אם הקרבן (המקורי) הופך לקרבן בידי העם; ואם הקרבן (החיה) היא חלופה לקרבן האדם הזה, מדוע אין זה אפשרית ששחזור המומנט של הקרבן (המקורי), תחת מניפולציה פסיכולוגית, יהווה חלופה לקרבן? זו מחשבה שנמצאת אצל פרויד (בטוטם וטאבו), ועוד לפני כן, היא הווה (בלי רקע תיאורטי, כמובן) בתרבות היוונית, שהתבסס על העלאות חוזרות ונשנות של המיתוסים; בתחרויות של מחזות ומחזאים של העלאות שונות של סיפורים המיתוסים וכד'. אם אנחנו מסכימים עם ז'יראר שהמיתוס הוא הדהור לרצח, הרי שהעלאתו היא שחזור סימבולי של אותו רצח; ושהקתרזיס הוא אותו מומנט של פריקת המתחים החברתיים – ולא בצורה של הקרבה אמיתית, אלא בצורה של שחזור, בצורה של משחק וחיקוי של המומנט האמיתי – של מימסיס שלו (העתקה וגם ייצוג תוך שינוי) לתוך עולם האמנות. הייצוג הוא, כמובן, לא אלים – הוא אמנם משחזר מעשה אלימות ומעלים את האשמה שבו, אבל הוא בעצמו אינו אלים. זו נקודה שז'יראר לא מתייחס אליה, למיטב ידיעתי. לפחות לא במקומות בהם קראתי.

למיטיבי לכת – המקור לשלושת הפוסטים האלה (מעבר לעבודה שכתבתי, כאמור) –

• Girard, Rene. 2001: I See Satan Fall Like Lightning, Maryknoll New York, Orbis Books.
• Girard, Rene. 1977 [1972]: Violence and the Sacred, Baltimore Maryland, The John Hopkins University Press.