קסם המוות בתרבות המערב; חברים טובים מצרפת משלבים ידיים

"The greatness of man is great in that he knows himself to be miserable;

A tree does not know itself to be miserable." --Blaise Pascal

בלייז פסקל הוא מסוג הפילוסופים שהידע הכללי לגביהם עושה איתם אי-צדק. הוא עושה אי צדק לא בגלל שפסקל נשכח – מילא זה; הוא עושה אי צדק כי מי שכבר זוכר את פסקל, זוכר בעיקר את "ההימור של פסקל", ניסוי מחשבה אווילי שהמטרה שלו היא לשכנע את הקורא שאם מסתכלים על שיקולי תועלת מול הפסד, עדיף להאמין באלוהים. כאילו שאלת האמונה באל היא שאלה תועלתנית, או שאפשר להשוות אותה להשקעה בבורסה.

אבל פסקל עשה עוד כמה דברים. הוא היה, למשל, מראשוני הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים, זרם חשוב ששטף את אירופה בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. החלק המגניב הוא שפסקל עשה את זה בערך 400 שנה לפני שהזרם הזה קם – כי פסקל היה בן-זמנו של רנה דקארט, ובתקופתו השאלה הבוערת לא הייתה "האם להתאבד", "כיצד מגיעים לאותנטיות" או "האם הוויה קודמת למהות" אלא כמה עצמים יש בטבע והאם ישנן אידיאות טבועות מלידה (לפרטים אפשר להתקשר לשפינוזה, לוק, ברקלי, יום, דקארט או לייבניץ הקרובים למקום מגוריכם).

הצרפתים כל כך התלהבו מהרעיונות האקזיסטנציאליסטים (בדרכם הצרפתית המטופשת, יש לציין. לא פלא שהיידיגר ניסה לברוח מחיבוק הדוב של סארטר), שהם התחילו לראות את כולם בתור שכאלה – גם את מר גיאורג ווילהלם פרידריך, והמהדרין מוסיפים – הגל. וכך בא אלכסנדר קוז'ב (Kojeve), המבשר הגדול של הגל בקרב האקדמיה הצרפתית, ומציע לקרוא את הדיאלקטיקה של אדון-ועבד של הגל, טקסט שבו אחד התמות העיקריות הוא המתח בין הסובייקט הפרטי לבין ראיית ההוויה כסובייקט, קריאה אקזיסטנציאליסטית שבה כל המתח מתמוטט ומה שנשאר הוא תיאור – מעניין ומופלא, זה נכון, אבל הרבה יותר רדוד מהמקור – של המסע של קוף-האדם הזקוף לכדי בן אנוש כפוף.

ואם כבר חטאתי בחטא הפרשנות הארכאית, בטענה שפסקל הוא פילוסוף אקזיסטנציאליסטי, הרי שאין לי שום בעיה לטעון שהציטוט מראש הפוסט מתכתב עם טענות הגליאניות. אחת המוטיבציות העיקריות של הפילוסופיה ההגליאנית היתה לנסות ולגשר על הפער האדיר שנפער בין ההוויה לסובייקט בעולם שאחרי הביקורת הקאנטיאנית. קאנט טען שלעולם לא נוכל לטעון שום דבר לגבי הדבר-לכשעצמו; הטענה הזו עוררה הרבה פילוסופים לתגובות נגד קיצוניות, ובראשן העלאה של כלמני תיאוריות מיסטיות, שניסו להתגבר על חוסר היכולת הזו באופן לא-רציונלי, מיסטי – באופן דתי. הגל דחה את שתי הגישות האלה – מצד אחד, השאיפה העמוקה שלו היתה לתת איזשהוא פשר להוויה עצמה, ולמנוע את הנתק האדיר, הניכור חסר הפשרות, שנוצר כתוצאה מהמהפכה הקופרניקאית השנייה של קאנט. מצד שני, ברור היה לו שהנסיון לצייר את הפילוסופיה כמכוונת לאיזשהוא מומנט שבו ההוויה כולה מתגלה לנו "כמין לילה שבו, כמו שאומרים לנו, כל הפרות שחורות" – שבו, בהיעדר קריטריוני אבחנה רציונלים, הכל מתערבב לכדי חוויה שאין לה לא ראש ולא רגליים, ולא ברור איזה פשר אפשר לתת לה.

עד כאן הקדמה קצרה לגבי הרקע הפילוסופי של הדמויות המרכזיות. הוא ניתן כי נדמה היה לי, בקריאה שניה, שמי שלא מתעסק בנושא הזה עשוי ללכת לאיבוד. למרות שגם אני נוטה ללכת שם לאיבוד. נדמה לי, עם זאת, שמדובר בשני "איבודים" שנמצאים במקום אחר לחלוטין. ועכשיו, במעבר חד –

 את הטקסט שמופיע בציטוט ניתן לראות כעיסוק במהות הטראגית של האדם בעולם. בשאיפה שלו לחזור ולהתחבר למהות הגדולה שסביבו, אל הטבע, אל הקיום-עצמו. שאיפה זו היא שמכוננת את העמדה הטראגית שלו: המחשבה עליה, העיסוק בה, ההנהרה שלה – כל אלה הם היסודות שמבדלים את האדם מהעולם, שגורמים לו לחוש ביתר שאת את התהום שנפערה בינו לבין הקיום. הנסיונות לחזור למצב בראשיתי של קיום-בתוך ואחדות הרמונית בין אדם ועולם נידונים לכשלון, כיוון שהטכניקה עצמה היא זו שמבדלת את האדם מהקיום-בתוך הטבע, היא זו שמפרקת את ההרמוניה בינו לבין העולם. היא זו שמכוננת את תודעת הסבל של פסקל: היא גם זו שמנציחה אותה.

עבור הגל, התעוררותו הראשונה של הסובייקט והיפרדותו מהרצף של הקיום מתרחשת הודות ליכולת השלילה שלו. זה הכח השולל (התשוקה) שמפריד בפעם הראשונה בין ה"אני" לבין כל מה שהוא "לא-אני", ובכך שובר לראשונה את אחדות הקיום עבור האדם. השלילה הזו היא תחילת התהליך הפרגמנטרי שבסופו ימצא עצמו האדם מבודד מכל צורות החיים האחרות. שלילת האחדות (מצב הקודם לחלוקה אובייקטים:סובייקט) יוצרת ריבוי, ומרגע שריבוי זה נוצר, האדם לעולם יהיה בודד בתוך ריבוי, חלק נפרד משלם: לעולם יהיה סובייקט אל מול עולם של אובייקטים זרים

ההפרדה הזו, שמתבססת על המהות האנושית – שהיא, כאמור, מהות שמבקשת לשלול או מהות משתוקקת, מתבצעת דרך המחשבה. אין כל הבדל ביולוגי מהותי בין האדם לבין שאר יצורי הטבע, אלא שהאדם מבדיל את עצמו אפיסטמולוגית מאותו מצב של "מים-בתוך-מים". כאן מתבררת לנו ההנהרה ההגליאנית-בטאיית לתפיסה שייחודו של האדם נעוץ בהיותו יצור חושב. אבל יכולת המחשבה הזו היא טראגית – ראשית, כיוון שהיא תחילת האומללות האנושית. השאיפה הרומנטית לאחדות, הרצון להטמע בתוך האינסוף ולהרגיש חלק ממהות גדולה מתבררים כבלתי אפשרים. שאיפה כזו היא בלתי אפשרית לא כי הוא נוצר שונה, אלא מפני שהפעילות שלו בעולם – באשר היא פעילות אנושית – היא פעילות שמבדלת אותו מהטבעי. היותו יצור חושב, משתוקק, יצור שולל ומנתח מפרקת את האחדות שלו עם הטבע. הטבע, הקיום-לכשעצמו עומד מולו כאובייקט זר – אובייקט זר שכונן על ידי האדם שמנסה לחזור אליו. ""He knows himself to be miserable אומר פסקל: הוא מביא על עצמו (דרך הידיעה, המחשבה) את האומללות שבפירוק קשר-בראשית עם אמא אדמה.

אבל זו רק הטרגדיה הראשונה של האדם. לאחר שהביא על עצמו מצב כזה, של בידול ופירוד, הוא מנסה לחזור אל תוך ההוויה, להתאחד מחדש עם רחם בראשית שהפך מנוכר וזר לו. ביטוי מסוים של הניסיון הזה לחזור לאחדות של סובייקט-אובייקט בתוך ההוויה הוא ניסיון ההתקרבות אל המוות: כי מה הוא המוות אם לא המצב המשותף לכל מה שפירקה תודעת האדם, הפיכתה של ההוויה החושבת לגוף דומם שאינו נבדל מאבן או עץ: החזרה אל ה"מים בתוך המים". אבל השאיפה הזו אל המוות, אם אינה הורגת את האדם – ובכך, כמובן, מבטלת את סיכוי החזרה שלו לאחדות (גוף מת אינו בעל תודעה, כמובן) – רק מעצימה את תחושת ההבדלות של האדם. מתוך ההתקרבות הזו למוות חש האדם ביתר שאת את העובדה שהוא אינו דבר-מה טבעי. הטבעי אינו מסוגל להשליך את עצמו אל עבר המוות בצורה כזו. הטבעי אינו חווה את חרדת המוות באופן שבו האדם חווה אותה, ואינו משתנה בעקבותיה. כותב בטאיי:

"Death alone assures the existence of a spiritual or dialectical being, in the Hegelian sense. If the animal which constitutes man's natural being did not die and […] if death did not dwell in him as the source of his anguish - and all the more so in that he seeks it out, desires it and sometimes freely chooses it – there would be no man or liberty, no history or individual. In other words, if he revels in what nonetheless frightens him […] then man is truly a man: he separates himself from the animal."

עצם הקרבה הזו למוות משנה את האדם, מאפיינת אותו – לעצמו ובעיני עצמו, כדבר-מה שונה מהותית מהעולם הטבעי. בלי הקרבה הזו למוות לא יהיה אדם, אבל מרגע שהאדם מזהה עצמו ככזה, ככל שינסה להתקרב למצב של "מים-בתוך-מים", הוא יגלה את התהום שנפערת בינו לבין המצב הקמאי, הראשוני וההרמוני הזה כרחבה ועמוקה יותר ויותר. יכול להיות שזו הסיבה בגללה בטאיי מבקר את תפיסת הקרבן של הגל ומציע, במקום ההנהרה השכלתנית (שממשיכה לקרוע את האדם מן הטבע) של הקרבן, את הפעילות עצמה, במישור המיידי שלה: כזו שפועלת על הרגש האנושי, ולא על השכל האנושי. בטאיי מנסה לבסס את הקרבן כחוויה תיאטרלית, חושנית ולא שכלתנית-מונהרת

בו זמנית, זו גם הסיבה לכך שהאדם הוא האדיר שביצורים: הוא מסוגל לשרוד עם תודעת הפירוד, עם האומללות, העצב והכאב שבפרידה הבלתי נמנעת. עם תשוקת החזרה לאחדות – ועם ההכרה בכך שזו לא תיתכן. זו נראית כקריאה כמעט-ניטשיאנית של הטענה הזו: האדם החזק מסוגל לתפוס, לחוות ולהבין את האמת – ובכל זאת לשרוד ולהתמודד עם חייו. בו בזמן זו עמדה שעושה שימוש בטענה של הגל אודות התנועה השוללת של האדם, אבל גם כזו שרואה בה אפשרות לדבר מה שונה: בעוד הגל דיבר על הצורך האנושי להכרה באנושיות, כלומר להעמקה של הבידול, אני דווקא רואה בה את ראשית הטרגדיה שהיא המצב האנושי. ואולי אין בין השנים סתירה עמוקה כפי שנדמה במבט ראשון; ואולי דווקא האנושי ביותר הוא הטראגי ביותר.

אלה שני המומנטים שמכוננים את המעמד הטראגי של האדם בעולם. זהו הצער והכאב על כך שהאדם הפריד עצמו מהעולם – בכח מחשבתו, ביכולת השלילה שלו שפירקה את האחדות והותירה אותו עם יקום פרגמנטי, זר וסגור, וזהו הצער והכאב על כך שעצם הנסיון לחזור ולהתקרב למצב בראשיתי כזה, ולמעשה – כל נסיון שכלתני כזה – נידון מראש לכשלון, ולהעצמה של הרגשת הניתוק, הפירוד והבידול.

---------

לקריאה נוספת / ציטוטים / על מה לעזאזל אתה מדבר:

 

• בטאיי, ג'ורג'. 2003 [1936]: תיאוריה של הדת, תל אביב, רסלינג. 
• Bataille, Georges  1990: "Hegel, Death And Sacrifice", in: Stoekl, Allen (Ed.) Stoekl, Allen (Ed.) 1990: On Bataille, Yale University: 9-28.
• Kojeve, Alexandre, 1969:  Introduction to the reading of Hegel, New York, Basic Books.