בחזרה לעתיד: סמינר והסמינרים שבדרך (חלק א' – התחלה)

אחד הדברים המפתיעים ביותר במחקר של תרבויות עתיקות, היא שאלת הקרבן. מדוע תרבויות כה שונות, שלא עמדו בקשר זו עם זו במשך אלפי שנים, שפרחו בתקופות אחרות לחלוטין, תחת תנאים מנוגדים לחלוטין, עם אתגרים מיוחדים וקשיים פרטניים, מיסדו כולן (או, כמעט כולן) איזושהיא פרקטיקה של הקרבת קרבנות. במילים אחרות, כך נדמה, הקרבת הקרבנות עונה על איזשהוא צורך חברתי, איזשהוא קושי תרבותי שהיה זקוק למענה, לשחרור או לתשובה. ושלושת הפוסטים הקרובים יוקדשו לחזרה לסמינר שהגשתי די מזמן, שקשור בשאלה הזאת, ומתעמק בהגות של רנה ז'יראר, שכנהוג במסורת הצרפתית של הוגי הדעות עובד בגבול שבין תאוריית ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה וחקר דת ותרבות. מה שאשתדל לעשות הוא פשוט להבהיר לעצמי את הדברים – ולו בשביל שאוכל לבדוק כיצד ניתן להרחיב אותם עוד הלאה, בלימודים מתקדמים יותר. זאת גם הסיבה להצגה הסכמטית למדי של קו הדברים, ואולי גם לחריגות אסוציאטיביות כאן ושם.

הצעד הראשון בדרך להבנה של הטענות של ז'יראר, נעוץ בהבנה של המתודה שלו. זי'ראר מגיע מתחום ביקורת הספרות; והטענה הראשונה שהוא מעלה חותרת תחת הטענה האנתרופולוגית, שהמיתוסים – של הדתות הממוסדות והמוכרות שלנו, כמו גם של העממים שחיו בסביבה פה בעבר – הן המצאות. ז'יראר טוען שבמקור של כל מיתוס ישנה התרחשות אמיתית (שלפעמים קיבלה מימד מעט מיתי), ובעיקר – שאפשר לפרוץ הלאה, "מתחת" למיתוס הזה, על מנת לגלות את האמת החבויה שם. האמת הזו עוסקת באופן שבו החברה האנושית מתפקדת – למעשה, היא עוסקת באופנים שבה החברה הזו לא מתפקדת, כיוון שהמיתוסים – כמעט כולם – הם ביטוי לאיזושהיא קטסטרופה (הבככות; המיתוס של אדיפוס המלך; האיליאדה והאודיסיאה; סיפור יוסף ואחיו; סיפור יוסף ואשת פוטיפר, קין והבל כדי למנות כמה). הקטסטרופה הזאת, ממשיך וטוען ז'יראר, היא תולדה וודאית של המבנה הפסיכולוגי (של התשוקה) האנושית.

מה בני אדם רוצים? ז'יראר יענה שבני אדם רוצים את מה שבני אדם אחרים רוצים. התשוקה האנושית – הרצון להיות בעלים של משהו, להחזיק במשהו, לשלוט במשהו וכד' – היא תשוקה מימטית, והיא מכוונת אל עצמים רק באשר אדם אחר רוצה אותם. כך נוצר ערך של דבר-מה; כך נוצר גם הרצון להחזיק בו. בביקורת שלו על פרויד וההצגה שלו של המיתוס האדיפלי, טוען ז'יראר שאין שום סיבה להניח שהילד רוצה לשכב עם האם סתם כך, בגלל שהיא אימו. למעשה, אנחנו מכירים חברות שבהן המיתוס האדיפלי לא קיים: למשל, בחברות בהן הבן עובר, בגיל צעיר, לחזקת דודו. ברגע שזה קורה, הוא מפתח יחסים אדיפליים לגבי אשת דודו (שאינה אימו, ולא הניקה אותו וכו'). הבן מבקש לשכב עם אמו – או לכל הפחות, לשלוט בה באופן שבו אביו שולט בה – פשוט מכיוון שהוא מחקה את המודל היחיד שיש לו להפעלת התשובה שלו: הוא מחקה את אביו, שהוא האדם הדומה לו ביותר.

הדגם המרכזי בהגות של ז'יראר לתיאור אופן כזה של תשוקה הוא דגם של מורה (Model) ותלמיד (Disciple). התלמיד אינו יודע לאן להפנות את התשוקה שלו; הוא פונה למורה, שמנחה אותו – בפעולותיו ובמשמעות שלהן – מה הוא צריך לרצות. יחס כזה בין שני אנשים, כמובן, יוביל במהרה לקונפליקט (פרויד מכנה זאת תסביך אדיפוס – אבל עבור ז'יראר זו רק דוגמה אחת לאופן שבו הקונפליקט נבנה). התלמיד רוצה את מה שהמורה רוצה (את מה שיש למורה או את מה שהמורה שואף להשיג). אבל המורה לא מוכן לוותר על הדברים האלה לתלמיד; מהר מאוד הם מגיעים להתנגשות חזיתית, והמורה והתלמיד הופכים יריבים: המורה מתנגד, באופן ישיר, לרצון של התלמיד. אבל הדבר הזה רק מחזק את דעתו של התלמיד שהדברים שהוא רוצה (שהמורה רוצה) הם אכן יקרי ערך מאוד – שהרי אחרת, למה שהמורה יתנגד בצורה כזו? זהו מאבק מימטי (המושג "מימטי" הוא מושג מפתח בהגות של ז'יראר, וחוזר שוב ושוב בכתביו. באופן עקרוני, מימזיס הוא מושג שקשור בטבור לחיקוי, לתמונת מראה, אבל גם לעיבוד של איזשהוא דגם).

עד כאן מסביר ז'יראר את המנגנון הבסיסי למאבק בין שני יחידים או בין שני פרטים בחברה. הצעד הבא, לדבריו, הוא התרחבות של הקונפליקט בתוך החברה. המאבק הבינאישי הולך ומתרחב, והקונפליקט, שהיה בין שני פרטים, תופס מקום הולך וגדל בחברה. החברה מתפלגת לקבוצות שונות, שמופרדות על ידי הקונפליקט הקטן שהפך גדול: זה "כדור השלג" המימטי של ז'יראר, שמתדרדר ומעביר את החברה השלווה ממצב של חיים ביחד למצב של מלחמת הכל בכל: כאוס. לאט לאט, מושאי התשוקה הופכים חסרי חשיבות. מרגע שהקונפליקט הפך "גדול" או משמעותי מספיק אף אחד לא זוכר מה היתה נקודת ההתחלה שלו, אבל זה גם לא רלוונטי יותר: הפרטים אינם רוצים יותר במושאי התשוקה איש של רעהו (כלומר, באובייקטים), הם פועלים על מנת לפרוק את הכעס שהצטבר, את הזעם שהמתיחות החברתית מעניקה להם על דבר מה: הם הופכים סובייקטים שמושא התשוקה שלהם הפך אחד: הם חושקים באלימות, כאובייקט טהור.

ככאלה, הם שווים. אם הקונפליקט "בתוך החברה" נראה כמלחמה בין שתי קבוצות (או יותר) השונות זו מזו, הרי שהמעבר למאבק שבו התשוקה היא לאלימות לכשעצמה, אין הבדלים בין הפרטים יותר. הם, כמובן, לא מודעים לכך. עבור הלוקח חלק במאבק, יש הבדל ברור ובלתי ניתן לגישור בינו לבין "האחר" בקבוצה השנייה. לצופה מבחוץ, שני הצדדים זהים וקשה מאוד לאתר הבדלים ביניהם. (ניתן לחשוב כאן על לא מעט סכסוכים אקטואליים: למשל, על הסכסוך היהודי-פלשתיני, שעבר מזמן מוויכוח על שאלות של שטח וחלוקה לויכוח שבו כל אחד מהצדדים משתוקק להפעיל כוח על הצד השני; ולראות כיצד בעולם אין שום הבדל בין המאבק של הפלשתינים בישראל לבין המאבק של ישראל בפלשתינים.)

החברה שלנו, של יחידים השווים זה לזה בתשוקה שלהם ופועלים זה נגד זה, נמצאת בנקודת רתיחה, ואם היא לא תגיע לרגיעה, יש סיכוי גדול מאוד לפריצת מלחמת אחים ופירוקה המוחלט של החברה, כולל כל המשמעויות שיכולות להיות לפירוקה של חברה כזאת. צריך לזכור שבעולם העתיק, הדבר הגרוע ביותר היתה אנארכיה וכאוס (והד לכך אנחנו שומעים בכתבים הפוליטיים של היוונים למשל: עריצות עבורם היא דבר איום ונורא, אבל הדבר הגרוע מכל הוא מצב של אין-שלטון. זו גם הסיבה לעליית הקיסרות הרומית על חורבן מלחמות האזרחים שבסוף ימי הרפובליקה). בנקודה הזאת קורה דבר-מה מדהים, שז'יראר מכנה "מנגנון הקרבן הבודד". היחידים בחברה, שכזכור – שווים זה לזה מבחינת מושא התשוקה שלהם, השואפים רק לממש את יצר האלימות האדיר שפורץ בתוכם, במקום לתקוף זה את זה פונים ותוקפים אדם אחר מתוך הקהילה: פונים ותוקפים את הקרבן. שהרי, אם אמרנו שכל בני הקהילה שווים זה לזה, הרי גם הקרבן שווה להם; מפה, שפעולה נגד הקרבן היחיד היא כמו פעולה נגד "כל אחד" מבני הקהילה. ככזה, הקרבן מחליף את כל שאר בני הקהילה, באשר הוא מסמל אותם. האלימות, שהופנתה עד עכשיו נגד כולם, מופנית נגד אותו "כולם" שמגולם על ידי אחד. בגמר התקיפה, לאחר שהקרבן מת, לאחר שפרקו את התשוקה שלהם לאלימות, חוזרת האחווה לשלוט בחברה – אחווה מחודשת, שנוצרה רק בגלל רצח הקרבן.

השלב הבא, טוען ז'יראר, שאינו מפציע בכל הטקסטים המיתיים האלה אבל נוכח בחלק גדול מהם, הוא היחס לקרבן שלאחר מעשה הרצח. בני האדם שבחברה, רגע לאחר הרצח, מבינים את שעשו: הם מבינים שנעשה אקט של אלימות, ושבעקבותיו החברה חזרה לשפיות. כעת, יש להם שתי אפשרויות: הם יכולים לראות את הקרבן כחף מפשע, ולהפעיל רגשות-אשם ומצפון רע כלפי עצמם, והם יכולים לראות את הקרבן כאשם. ואכן, מה קל יותר מלראות אותו כאשם? האם אשמתו לא הוכחה בכך שבהריגתו נרפאה החברה? שהרי, אם הרגתי אדם ובעקבות כך עברה המגיפה, הרי שאדם זה הוא המקור למגיפה, וצריך היה להרגו. מעבר לזה; אדם פשוט, "מן היישוב" לא יכול לגרום למגיפות, ובוודאי שלא יכול לקחתן איתו. מכאן, שהאדם שנהרג אינו אדם כלל: הוא אל – או שד רע, ובכל מקרה, יש לו כוחות על טבעיים, שאותם הוא יכול להפעיל על החברה כדי לטלטל אותה, ולהסיר מהחברה – כדי להחזיר אותה לשגרה.

במובן הזה, הקרבן – בשלב הזה, קרבן האדם – הוא סוג של תעלת ניקוז, שדרכה מתנקזים כל המתחים החברתיים, הקשיים, השנאה ההדדית שנוצרת בגלל מנגנון התשוקה המימטי וכד'. כמובן, שאנחנו עדיין לא מדברים פה על הקרבן כמנגנון שיטתי, או כמוסד חברתי – אלא כאיזושהיא הילולת יצרים שבסופה, תפישת הקרבן והריגתו.

ז'יראר ממשיך וטוען שרוב המיתוסים שמציגים יחס כזה (לכך אגיע בטקסטים הבאים), ושחלק לא מבוטל מהמנהגים בחברות ה"פרימיטיביות" שאנחנו מכירים, באפריקה ודרום אמריקה וכד' - כוללים קרבן אדם שאינו חלק מהחברה ה"קלאסית". מדובר באדם שקרוב מספיק בשביל שיהיה אפשר לראות אותו כבן הקהילה, אבל רחוק מספיק בשביל שרציחתו לא תוביל לקריאה לנקמת דם – ובכך, תטלטל את החברה אל תוך כדור-שלג מימטי נוסף. הוא צריך להיות זר שמגיע לעיר; או אחד מהאנשים העניים, שלמשפחתו אין כוח ציבורי; או שהוא המלך – שאינו חלק מבני האדם ה"רגילים".

זה, כמובן, אקט בזבזני ולא יעיל. הקרבן, על אף שהוא לא אדם שמגיע מתוך שורות החברה אלא מעט חיצוני אליה, הוא בכל זאת חלק מהחברה האנושית. מה גם שהפתרון בקרבן אדם בצורה הזאת מגיע רק לאחר שהמשבר התחולל ושהחברה נקרעת לחתיכות בגללו. ברבות השנים, הצליחו חברות מסוימות להתעלות מעבר לנקודה הזו, לשכלל את המנגנון ולהחליף את האדם בקרבן אחר: בקרבן החיה.

כמובן, שלא מדובר בכל חיה. אין אנחנו מכירים תרבויות שבהן מקריבים חיות פרא, למשל. בכל התרבויות מדובר בהקרבת חיית בית (עז, פרה וכד'). בחלק גדול מהמקרים, טרם הקרבתה, החייה מתקרבת לבני אדם: לובשת בגדי אדם או אוכלת מזון אדם. היא, תדיר, גרה בסמוך לבני אדם; יש מקרים בהם בני האדם מזהים את עצמם עם החייה הזו (אלה המקרים של תרבויות מבוססות-טוטם). מפה, שהחיה המוקרבת מזוהה, מלכתחילה ולאחר מכן, באופן מודגש, עם בן-קהילה. החיה, בהיותה חלק וגם לא-חלק מהקהילה, היא קרבן אידיאלי: הריגתה מאפשרת החזרת השקט לחברה, והדבר לא נעשה על חשבון אדם אחר, שהריגתו יכולה להצית את מעגל האלימות מחדש. כמו כן, חשוב לשים לב שמדובר בפתרון נקודתי, אד-הוק. הוא לא מונע את האלימות, אלא מאפשר תיעול יעיל שלה לעבר קרבן שהריגתו אינה פשע. אם הדבר נעשה באורח תדיר ומוסדר – למשל – כל פרק זמן מסוים, כחלק מחג או אירוע, הרי שניתן, כחלק מהפרקטיקה הזו, לשלוט במתחים האלימים ולהשקיט אותם כשהם אמנם קיימים, אבל עוד לפני שהם מתפרצים על פני השטח – לעתים (כי לפעמים, זה פשוט לא עובד).

צריך להבהיר עוד נקודה אחת חשובה: התיאור הזה הוא תיאור חיצוני למערכת. הוא תיאורו של ז'יראר את ההליכים המתרחשים בחברה, והוא בשום פנים ואופן לא תיאורו של בן החברה את התהליכים שקורים בחברה שלו. מודעות לתהליך הזה של הקרבן, טוען ז'יראר, תהרוס את האפשרות שבקיומו. אדם שמבין שהוא מפנה את הזעם שלו כלפי קרבן מחליף או כלפי הקרבן הלא נכון, לא יוכל להגיע לסיפוק ול"פריקת" הזעם על הדמות שלפניו. נעוץ כאן מימד של הסתרה, של חוסר ידיעה. ז'יראר טוען בין היתר, שהדבר מתאפשר בגלל האופי הפסיכולוגי שלו במצב של "הכל נגד הכל"; שמדובר במצב של איבוד רסן ושלילת כל רציונליות. התיאורים שלו דומים מאוד לחגיגות הדיוניסיות שאנחנו מכירים ממקורות אחרים (בחלק מהמיתוסים המתארים זאת, החגיגות האלה אכן קשורות להופעה של אלימות ושל התחלת התפרקות החברה – למשל, הבככות של אוריפידס).

אם עוקבים אחרי הטיעון הזה עד לנקודה הסופית שלו, ברור כרגע מדוע הקרבן – כמוסד חברתי – הוא תופעה אנושית שחוזרת על עצמה באינספור תרבויות שונות, בנקודות שונות על פני כדור הארץ, בתקופות שונות ונוכח אתגרים שונים. הוא חוזר על עצמו כי בכל המקרים האלה חוזר דבר אחד שווה: האדם, והמבנה הפסיכולוגי של התשוקה שלו. חברה שלא הצליחה להגיע לפתרון של הקרבן, ולו יהא זה קרבן  אדם – ובלבד שהדבר יגיע באופן מוסדר אחת לכמה זמן – פשוט לא תשרוד. היא תקרע מבפנים על ידי המתחים שלה עצמה ותתמוטט לאנרכיה.

את החלק הבא אני אקדיש לבירור של מושג "המיתוס" אצל ז'יראר, להבדלים בין הסוגים השונים של המיתוסים שהוא מאפיין – ולמשמעות של הדיכוטומיה הזו עבורו. החלק השלישי יכלול, בעיקר, שאלות ונסיונות להרחבה ובדיקה שעלו לי בזמן ואחרי כתיבת העבודה.

נקודות למחשבה

"ברצוני לתת רק דוגמא אחת לדרך שבה יוצרת הטכנולוגיה תפיסות חדשות של האמיתי, ותוך כדי כך חותרות תחת תפיסות ישנות יותר. כוונתי לנוהג הבלתי מזיק לכאורה של מתן ציונים או נקודות על תשובות שמשיבים תלמידים במבחן. נוהל זה נראה לכולנו כה טבעי, עד שאנחנו בקושי מודעים למשמעותו. ייתכן אף שנתקשה לדמות כי המספר או האות הנם כלי, או אם תרצו, טכנולוגיה; וכי כאשר אנו משתמשים בטכנולוגיה הזו כדי לשפוט התנהגות של אדם, אנו עושים דבר-מה מוזר. המקרה הראשון של מתן ציונים על עבודות של תלמידים אירע באוניברסיטת קיימברידג' ב-1792, לפי הצעתו של מרצה בשם וויליאם פריש [...] הרעיון שהעלה, לייחס למחשבות אנושיות ערך כמותי, היה צעד עיקרי בדרך לבניית מושג מתמטי של המציאות. אם אפשר לתת מספר לאיכותה של מחשבה אנושית, כי אז אפשר לתת מספר לאיכויות כמו חסד, אהבה, שנאה, יופי, יצירתיות, תבונה ואפילו לשפיות עצמה. [...] הפסיכולוגים שלנו, הסוציולוגים והמחנכים אינם רואים כמעט כל אפשרות לעשות את עבודתם ללא מספרים. הם מאמינים כי ללא מספרים לא יוכלו לרכוש או לבטא ידע אותנטי.

לא אטען כאן כי זהו רעיון מטופש או מסוכן, אלא רק כי זהו רעיון מוזר. מה שמוזר עוד יותר הוא, שכה רבים מאיתנו אינם רואים בכך כל דבר מוזר. לומר שמישהו אמור לבצע עבודה טוב יותר משום שיש לו מנת משכל 431, או שמישהו הוא 2.7 בסולם של רגישות, או שחיבור מסוים על עליית הקפיטליזם הוא A וחיבור אחר הוא +C, כל זה היה נשמע כמו סינית באוזני גליליאו, או שייקספיר, או תומס ג'פרסון. אם בעינינו זה הגיוני, הרי זה מכיוון שחשיבתנו שלנו כה מותנית על ידי טכנולוגיית המספרים עד שאנו רואים את העולם בצורה שונה מכפי שראו אותו הם. [...] זוהי דרך אחרת לומר כי בכל כלי גלומה הטיה אידיאולוגית, נטייה מוקדמת לבנות את העולם כדבר אחד ולא כדבר אחר."

                        מתוך: ניל פוסטמן – טכנופולין (כניעתה של התרבות לטכנולוגיה), ע"מ 14-15.

משהו בשקט

סימן ההיכר שאנחנו נותנים לכל מה שהוא תרבותי, או שהוא מבחינה תרבותית מעודן יותר, קשור בטבורו בשקט. האם המתקדם, המחונך – האירופאי של פעם, האם אינו מחונך לחיות בשקט? לנסוע בשקט ברכבת, לדבר בשקט בבתי הקפה, לקרוא בשקט בספריה? הקווים של האומנות הקלאסית תמיד ישרים, תמיד שקטים, תמיד מעדיפים את המינימלי והפשוט על פני הרועש, הגרנדיוזי, המתפרץ. האם איננו מסתכלים על ילדים קטנים, שאינם מתנהגים בשקט, שמתפרעים במקום ציבורי, שצועקים או סתם פועלים באופן "מרעיש", בתור הפרדיגמה של "לא מחונך"?

האיש המיושב בדעתו הוא האדם השקט. האדם שאינו צועק, הוא האדם המחונך. הביטחון העצמי, סימן ההיכר הבדוק שלו הוא שקט. אבל מה יתרונו של השקט הזה? ולמה הוא חשוב כל כך? ולמה הוא מופיע בצמידות לכל מה שמאפיין את אותה "תרבות גבוהה", את אותו חינוך, את האידיאל? התשובה הקלה, הפשוטה והבהירה היא אחת: כיוון שאנו שואפים לשקט.

למעשה, לא לשקט עצמו אנו שואפים. עם כמה שלא נוח לחיות בחברה בה הרעש שולט, הדבר אפשרי בהחלט. לא, השקט הוא רק תוצר-לוואי מצד אחד, ומצב הכרחי מצד שני, כדי שהמאורע החשוב ביותר בחיי כל אדם יוכל להתרחש: לימוד.

עד כה, במהלך כל שנות הציוויליזציה, הצליח האדם להעביר ידע – והכוונה לא לידע טכני, כמו הידע כמה כוח צריך להפעיל על המושכות כדי שהסוסים יזוזו, איך שוחים נכון יותר או כיצד מרצעים עור על מנת שאפשר יהיה לעבד אותו, אלא לידע תיאורטי, ידע "קלאסי", ידע הומאני – בשתי דרכים: הוראה וקריאה. ועד כמה ששיטת ההוראה הוכחה כטובה ויעילה, החינוך שלנו שואף להקנות לאדם, לכל אדם, את היכולת ללמד את עצמו באמצעות הקריאה.

וכדי לקרוא, אדם צריך לשבת. בשקט. חצי שעה. שעה. שעתיים. שלוש שעות. בלי לזוז. בלי לקפוץ, בלי לרוץ. בלי לתת למוח לחשוב על שבעים דברים שונים. רק שקט; איש; וספר. אדם שאינו מסוגל לשבת בשקט, לא יוכל לקרוא. כל הלימוד, במובן הזה, של הילדים מגיל גן ועד שלב מסוים במהלך בית הספר היסודי, הוא בעיקרו לימוד שקט ושליטה עצמית. לא כמטרה בפני עצמם, אלא כדרך: כדרך היחידה, או, לפחות, הטובה ביותר שאנחנו מכירים, אל תוך עולם הידע.

והנה, עולה ופורח שיח מדעי חדש, שמחפש להתייחס למוח האנושי כמין מחשב, ולמידע שהמוח הזה נושא, כקבצים במחשב. ואחת השאיפות שהמדענים האלה מבקשים לחתור אליו – ביום מן הימים, והאל יודע שבעניינים כאלה, אותו היום קרוב יותר מאשר רחוק – היא לאפשר "הורדת" מידע מהמוח (באותו אופן שבו צורבים מידע בדיסק) ו"להעלות" אותו למוח – באותו האופן שבו מורידים קבצים מהאינטרנט. וכמובן שאין המדובר בידע טכני, למיטב הבנתי: הידע הטכני קשור הרבה יותר בזיכרון שרירי. תנועות הרגלים של ליאו מסי הם לא משהו שניתן "ללמוד", והגוף מסגל אותן לעצמו באלפי שעות אימון מגיל צעיר. לא; לא מדובר בשיחזור סצינה מתוך "המטריקס" שבו ניאו לומד תוך שלושים שניות לנהוג במסוק מדגם מסוים. מדובר בידע תיאורטי: במידע גולמי, בידע "הומאני"; במידע.

 הצלחה בשדה הזה תביא, בלי ספק, למהפכת-כתב שנייה: היא תפסיק, באחת, את הצורך בבתי הספר האיטיים והלא יעילים שלנו, או לפחות תשנה מאוד את החומר שלומדים בו. אין צורך להתענות על לימודי ההיסטוריה ארבע-חמש שנים, אם אפשר להעלות את המידע אל המוח ולאמן אותו בקלות לגשת למידע הזה; עדיף ללמוד בזמן הזה ידע טכני. היא תאפשר דיוק אדיר במידע שאנשים זוכרים, היא תאפשר שליטה במה שהם יודעים (לטובה וכמובן לרעה), אבל מהפכה כזאת תביא לביטול מוחלט, וודאי של זיהוי השקט עם התרבות הגבוהה.

איזה יתרון יהיה בו, בשקט, בעתיד כזה? הקריאה תנושל מתפקידה כשומרת הסף של אוצרות הידע האנושי. ניתן יהיה ללמוד בלי לבטל שעות על גבי שעות בקריאה איטית, מילה-מילה, שורה-שורה, דף-דף, ספר-ספר. האם יש סיבה אחרת להחזיק בו, בשקט?

והרי הוא כל כך הפוך לחיים; לאופן שבו הם גועשים כל שניה; לשאיפה הילדותית בשבירת הצורה, ביצירה מחודשת, בפריצה של הרגיל והמוכר. האדם נאלץ לשלם מחיר כבד מאוד בהשתעבדות הזו לשקט האיטי, בהשתעבדות לתנועה המתודית, החוזרת על עצמה, של הקריאה. באימוץ של כל מה שהפוך מהילדותי: בקריאת-תיגר על הדינאמיות האנושית, על חוזר הנחת הטבוע בכולנו. בהדרת הצרכים האלה ובעובדה שהוא מאפשר להם לצאת רק במועדים קבועים מראש. לא סתם מסמלת הקריאה מעבר מעולם של ילדות לעולם של בגרות: אלה לא רק התכנים שהילד-הקורא יכול להחשף אליהם, ולא רק היכולת שלו לפענח את הסימנים הסודיים, שהיו נעולים עבורו לפני כן: - כלומר, הליך השליטה שלו במתודה. המדובר גם ביכולת שלו להתגבר על עצמו, לנצח את עצמו, ולברוא את עצמו מחדש כיצור שמכיל בתוכו את השקט, שמסוגל להסדיר את התשוקות העזות שלו, לכבות אותן – ולהתרכז; הפיכתו ליצור מסוג אחר.

כיצד ייראה היצור החדש הזה, יצור מלומד ולא שקט? איך תראה החברה שיקים, שלא תהיה ברבארית מצד הידע הטכני, התיאורטי – אבל שתאבד את אחד השוטים הכבדים ביותר שהיו לה נגד התזזיתיות האנושית הטבעית כל כך. האם אומה כזו תעריך יותר מכל את הפקידים – באותו האופן שבו אנו מעריכים את האומנים? האם סימן ההיכר של אדם גדול, מורם מעם, ישאר קשור בחינוך – ואם כן, מה יהיה טיבו של זה, ואיך אפשר יהיה להבדיל חינוך טוב מחינוך בינוני? דרוש פה, מעל הכל, סופר מד"ב טוב.

דברי הלל לתלמידו של הרקליטוס

 יש משהו דוחה בצייתנות של המילים; באופן בו הן ממלאות בחריצות כל הוראה שתינתן. יש משהו דוחה בחנפנות הזו, הרצוצה, בקומה השפלה, במבט הכבוי בעיניים. הכל הן יעשו, אם תבקש: ראשון את הנושא להעמיד; את הפועל לדחוק מהמרכז; להעביר נימי-נימים של משמעויות נסתרות; לדחוף את הקורא לרגש מסוים או שמא – להדיר ממנו רגש זה. לומר דבר אחד ולהסתיר עוד שניים, הכל בכפוף לבקשתו של הכותב; לשקר – במצח נחושה, באותם הסימנים בהם אמת נכתבת. ולאפשר, לראשונה, את השקר.

אפילו במריבה איני יכול להיות עמן. ואיך אוכל לריב? הן ברגע שארצה הן מסתדרות בחזרה, באות, עמלניות, נכונות ליום פקודה – ורגע של התמרמרות אין בן, ושום מידה של מרי. ורק המוכנות הזאת – לאן? ומי? ואיך? – ושום דבר מעבר לה. לא חוט שדרה. לא דרך.

הרי זה אי אפשר – זה אי אפשר כך. אי אפשר.

מורס רגלי

צורה שונה של הליכה ישנה בעיר זרה: הנעלים דנות ומזמרות עם הרחוב, כפות הרגליים שרות הלל לגמישות אבני הדרך. בעת מצעד כזה, לתכלית ההליכה סיבה שונה: לא רק לשאת תיק עור עמוס בשר ומחשבות מצד זה אלי אחר, לא רק תנועה על קו ישר בין א' לבין ב', לא רק פגישות (עם מכרים ועם זרים); לא רק. שכן אופן הליכה אחר ישנו, בעיר זרה, ולו צורה של שאלה.

כי כל טפיפת רגלים על משענת הרחוב כתובה במורס, ואת הקוד היא מרטטת אל העיר. והתשובה עולה ומטפסת בגופך, מבוהן עד קודקוד. ללא מילים הופך הצעד נקישות לשאלה, בלי אומר משיבות המדרכות תשובת העיר. האם אפשר לחיות כאן? התקבלי אותי אליך – שואלות האצבעות, ומקישות בסקרנות על הקרקע. האם תמיד אצא אליך ואת תביטי בי רבת חיוך וממורקה? בכמה אשלם עבור בדידות בעיר הזו? ומה טיבה של זו בעיר כזאת? האם חיים לוחש הנהר במסלולו או שלחישת סירנה תיבלע בנחשולים, במתק מפכה?

אין טעם למלל תשובות של עיר. אין דרך גם. הו, מה יפו פנייך, עיר פאר. מה רך נראה חיקך. כמה שלווה באומר הדברים שאתה מוסרת לי. באיזו מתינות תתנהלי למול שצף שאלותי. חבקיני ואפת; הכשיליני ואוכל. חכי לי ואבוא.

פוסט עצל.

והפעם, פוסט עצל עם שני שירים, בחסות הלהקה הזוהרת של מתיו הואק, מהדיסק המושלם שלהם מ-2003.

I am not a lamb

but I will sweep sweep sweep
and curl and sleep
all at your feet
 

I am not a room

I will cave, cave, cave
 

And I am not a child

but I am lost, lost, lost...  

(ועוד אחד למיטיבי שמע):

אחאב

נתזי מי מלח על לחיי אז הבטיחוני:

אנוכי אחאב.

אחתור

אל הבדידות,

זו המפלצת חיוורת הפנים, ללא מרגוע

כדי לצוד? כדי לגבור? כדי לנקום? כדי לטבוע?

הציטוט השבועי לילד: אבודה עברית

"הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא ירדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עינים כאלה. ודאי היתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.

ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) – גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר, כפליים 'לי', הרי לָהלָהזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן, ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראות האספלטיים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האובסרבטוריות של הרוח (כמה ילדוּת!).

והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית – 'כמה?', וקונים מעט חום שבגוף האישה באותן הפרוטות שלהם [...] בעיר זו בלבד [...] חיים ארבעה מליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מליון נפש! ולכל אחד זוג רגלים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים – ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי – הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום..."

                (מתוך: לאה גולדברג, "אבדות – רומן גנוז", פרק 2.)

מסוג אותם דברים הנהגים על גגו של א-ו (בקרוב גם פ) בשעת לילה

לפתע הבנתי: והנה

אני משחק

חמש  אבנים עם עצמי:

חמש אבנימחשבות.

אחת באוויר כשארבע בצד

אם שתים אתפוס, יעופו שלוש

שלוש באגרוף – אז שתים טסות

אחת בטוחה; אל עוד ארבע אשאף

 והנה, כולן אסופות כך ביד

ספרתי: חמש, אף אחד לא נפקד

נו, מה כבר נותר לעשות עם זה אז?

שוב: אחת באוויר כשארבע ביד..

איזה יופי

ציפורנים רבות-אורך, המצובעות בכל גווני הקשת; נעלי-עקב גבוהות; מיני תלבושות שהנוחות אינה ממעלתן; מדוע דווקא אלה מסימני היופי? מה חן מוצא אדם בהם? הרי יש להסכים על דבר אחד: גם אם עבורי אין מדובר בסממנים מושכים (ואודה, שמוזר אני: בראשונה אבחן את העיניים, ולאחריהן – הציפורניים), הרי שיש סיבה לכך שמנהגים מסוג אלה רווחים סביבי.

וסביר להניח שסיבה זו היא שיש אנשים החושבים שיש בכך ממין היופי; ושהנשים חושבות שהדבר יפה; או שהנשים חושבות שהדבר יפה כי הגברים חושבים שהדבר יפה, ואת הטוב בעיניהם הן מחפשות. כך או כך, הן יש לשאול מדוע – למה דווקא כך?

כמענה ראשון ניתן לפטור רוב תופעות שמבקשות לרמז על מיניות. כך צביעת השפתיים, או לבישת בגדים המסתירים טפח וחושפים כפליים. והן המיניות, סוג ראשון של משיכה ועיקרון-של-הצלחה הוא בחברה. ולא צריך לעבור שלוש שנים בלימודי הסוציולוגיה (על כל פנים, אני איני צריך) כדי להבין שיופי, במובן של משיכה מינית, הוא מדד אחד של מצוינות בקרב בני אדם. היפה והמושך תמיד נחשב מוצלח, גם אם אין בו יתרון אחד נוסף.

אבל קשה לי להסביר את הקשר המשוער בין מיניות לבין ציפורן ארוכה. פשוט וקל – אם יש קשר, כמדומה, נדמה שהוא מורכב מכדי להיות פשוט כל כך; ואולי פשוט יש לחפש הסבר יותר.

קל לומר שישנו קשר בין מיניות לבין חייתיות; לכך שבעשיית הציפורנים ארוכות מבקשת האישה להדמות כך לחיה. יש הגיון בהסבר כזה, אבל למה דווקא האצבעות? אם כך הוא הדבר, למה האופנה אינה תומכת בשיעור-יתר של הזרועות, כזכר לפלומה העדינה של החתול? או לדינדון עדין של יתרת חבל שתסמל את הזנב? לא. זה הסבר פשוט מדי. אם כי אולי יש בו דבר-מה, חשבתי פעם. ברי שכל התופעות קשורות היכנשהוא לטבע, אבל נדמה שהקשר בין הטבעי לבין היפה (כך, לפחות, עבורי) אינו קשר של חיקוי אלא דרך של ביטוי: של עיבוד.

קשר עמוק נקשר בי בין יפה לבין סימטרי. נדמה שכך הוא בעולם: האמנות הקלאסית שואפת להרמוניה, הארכיטקטורה של יוון ורומא, פאר היצירה – לשווי מוחלט. גם הטוענים שהיופי, באישה, הוא רק עניין של זוויות ומספרים חושבים דרך ההרמוניה, דרך השאיפה ליחס אוטופי, שווה ו"חלק" מכל הכיוונים. שומת החן של מונרו, לכן, היא רק היוצא-מן-הכלל-הבא-להעיד-על-הכלל; ובתורת כזה הוא רק מחזק את הסימטריה.

אבל הסימטרי כמעט אינו קיים בטבע; הוא יחס אוטופי. אין שני דברים "זהים" בטבע (הנראה), ואין שני צדדים זהים של אותו דבר. לכל דבר, מקני ראמים ועד ביצי כינים, צורה מעט מעוותת. גם כדור הארץ הכחול פחוס בשני צדדיו, ומסלולו סביב השמש – בניגוד ל-2000 שנות תפיסה, אינו "מושלם" ומעגלי, אלא אליפטי ועקום.

אם כך, אולי היופי האנושי הוא בדיוק כך: שאיפה להתרחקות מן הטבעי אל האוטופי, אל הסימטרי, העל-טבעי. ואם הטבע משתנה, ישאף היופי להיות קבוע; ואם הטבע בתנועה, ישאף היופי להדגיש את עמידתו במקום בחוסר מעש.

מה הוא חוסר בשיער בגוף? הוכחה לכך שהאדם אינו חיה, אלא רחוק ממנה.

מה הן ציפורנים ארוכות או מטופחות ברוב הידור? הן בטוחה לכך שבעליהן אינו מבצע שום פעילות פיזית עם אצבעותיו.

ומהו הצבע עליהן? תוספת עדותית לחוסר פעולה (אחרת יישחק..)

ומה הן נעלי עקב? הן ערובה לכך שאין הוא נדרש לעמוד כל היום על שתי רגליו (כך יש לקוות..)

ומה השאיפה "להיות לבן", שלאחרונה שטפה גם תרבויות מזרחיות כהודו וסין? הוכחה לחסות בצל, ולא לעבודה קשה.

ותסרוקות במגוונן, ומלבושים מיוחדים, ותכשיטים עדינים, וכל מה שאינו נוח ולא מאפשר לבעליו לבצע פעילות בנקל ויעילות, מרמזות כולן על אותה נקודה בדיוק: בנו אין טבע, טוענת היצירה. אנו אנושי מורם: אין אנו זקוקות לעבודה, אין אנו צריכים לעמול, אין אנו ככל המינים: אנו מעל. לנו הכסף.

הן דוק – במהלך אלפי שנים של חסרון, מודל היופי במלאות היה. אלות היופי רחבות חלציים ומלאות גפיים היו, והגברים ההדורים מילאו בטנם בכריות, אם משמניהם לא הספיקו. ומה קרה מאז? למה הפך דווקא הרזון לדגל היפעה?

הן מה היה שומן אי-אז? הוכחה לכך שבעליו אינו זקוק לעבודה קשה; שיש לו די והותר למחייתו שיכול הוא למנוע מעצמו עבודה קשה, שיש לו די למחייתו כדי כך שאין הוא חושש אל המחר (והרי אם היה חושש היה אוכל פחות היום). הוא הוכחה למצב חומרי שנמצא מעל הטבע "הרגיל".

ומה היום? היום לרוב בני האדם מזון לרוב. ובארצות המערב הרבה מעבר. אט אט חילחלה ההכרה בכך והנה - הן הרזון כאן משמעו שלבעליו יש את הזמן, החופש הכלכלי, כדי לטפל בעצמו כדין. כדי לא להגזים באכילה. כדי לאכול מאכלים מזינים. כדי לשלם לחדר כושר, כדי לשכור מאמן אישי. ובטחונו במצבו עלה כל-כך, שהוא ישאיר עצמו במצב שבו, עם חסרון אוכל פתאומי דחוף, יהיה מצבו רע בהחלט מחברו שהרזון רחוק ממנו. עד כדי כך עמוק הוא בטחונו בבטחונו.

שכן הכסף, כמו היופי, הוא סממן שני להצלחה אצלנו (ור' מישל וולבק לפרטים נוספים לעניין זה).

ובוודאי שגם לעניין זה מירוץ חימוש משל עצמו – זה מבקש להמציא דרכים להיראות כאילו אינו עובד, ולעבוד; וזה מבקש עדויות הולכות וחותכות לכך שאכן אינו עובד.

ואך לפני כמה שבועות גיליתי שאולי אמרו זאת בעניין היופי; טענתי בעינה עומדת  - לא קראתי, ואיני יודע אם אכן אמרו כך או שלא.