הציטוט השבועי לילד- הדקדוק שבינה לבין עצמי

 

"תקומי, תתעוררי, תתני סימן חיים [...] כותב באצבע בחול, באוויר, לא אכפת לו שמסתכלים עליו, מיכתבי תחנונים אליה, מסביר, פונה להגיון שלה, והיא מה, שותקת, מתעלמת ממנו. איזו ברירה היתה לו, ישב וכתב לה בפעם הראשונה איום נורא אחד, גזר את האותיות מן המודעות השחורות שבעיתון גם לי גם לך לא יהיה [...] וכבר שלושה ימים הוא מזדחל למעלה, המכתב, נישא בידי רץ או ערפילית של רץ, או ילד רץ, לבן כולו, צחור, זעיר, מרים ידו אל-על ובידו מכתב [...] אהרן לאהרן היכן אתה כעת, עבור; אהרן לאהרן עדיין רחוק ממנה, עבור; וכך בלילות ובימים, כשהוא הולך ברחוב, כשהוא ישן, בארוחות-הערב, בשקועינג, ובתוך קרביו גחל צורב [...] ובינתיים הרץ הערפילי חוצה את המישור הלבן, העשוי סבכת עצמות של המצח, ממשיך דרכו מעלה בין פיגומי עצמות וצינורות וחוטים, פתאום עוצר בפחד: [...] אהרן לאהרן, איך אעבור את הים? אהרן לאהרן, ליד הרציף מחכה ספינה עשויה נייר ואין לה שם, עבוד [...]

אהרן לאהרן, חוזר על השאלה שלי, מה אתה רואה שם, איך זה שם, ספר, ספר, עבור; ושתיקה, וילד ערפילי ורך, לבן כולו, נסוג, נע בזהירות, גוחן על פני האדמה הצוננת ששכבה דקה של אפר או של כפור יבש נצפד זרויה על פניה, מתקדם בזהירות על אדמה קפוצה, במכתשים אפורים צהבהבים, ירחיים, אהרן לאהרן, לא תאמין איך שזה נורא פה, עבור; [...] אהרן לאהרן, קח משם כל מה שתוכל, האם רות עבור? אהרן לאהרן, לא הבנתי, חזור שנית, עבור; אהרן לאהרן, אסוף הכל, כל מה ששם, כל מה ששייך לי, כל מה שאפשר, קח ותוציא ותבריח משם לכאן מייד, ובלי שאלות, הכל נוציא משם, נצא משם, סוף;"

 

                                    (דוד גרוסמן – ספר הדקדוק הפנימי, ע"מ 291-293)