לזוז

הרבה דברים רעים אפשר לומר על האדם האחרון, זה המודרני, וכל אחד מאלה הוא תיאור שלו כמו גם של הנקודה שבה הוא נפרד מהעולם שלפניו: על חוסר רגישות ביחסיו עם העולם; על האידיאה של הניצול שמכוונת את פעולותיו בכל אשר ילך, מול אנשים כמו מול דברים; על הבוז העמוק לכל מה ששמץ של חולשה כרוך בו; על שהוא חושק רק באמת שיש בה שימוש, רק בחלק העובד של האמת, וכל, בדרך התגנבות, הוא מזהה את מה שעובד עם האמת, וכך נותר בלי שום אידיאל שאינו יצרני, כלומר – עובד, ושאפשר לתאר אותו במונחי תפוקה או עשייה.

אפשר גם לתאר אותו, את האדם הזה, מנקודה אחרת; ואת רגע הפרידה מכל מה שהיה לפני, במונחים של היחס השונה והאחר לכל מה שהוא טקסי, שהוא טבול, מראש, במשמעות אחרת שחורגת מעצמו; שהוא אופן שונה, נוסף, של מגע עם הטבע ולפחות עם מה שכבר אינו אנושי; שאינו מייצר ואין בו תועלת – לא כך, כטענה-ממש, אבל, כשם שאין בו אף טיעון, הוא כולל אמת – או שאיפה אליה – או הצבעה עליה.

מה משמעות הטקס? ובכן, אפשר להתייחס אליו כסוג של טענה, או קידום של תיאוריה, כלומר – כמדע: מילים בסדר מסוים, תנועה לאורך מתווה מסוים, מוצרים מסוג מסוים – כל אלה מסוגלים להביא לתוצאה. עשיית מצוות – בפועל, כזמירת-מילים נבחרות וישיבה בהסבה – תקדם את בוא משיח. זו, ברור לכל, תפיסה מודרנית של מהות הטקס: הוא מדע; הוא מכוון לתוצאה; הוא עשייה שתוצאתה חזויה, ובמובן זה הוא עובד.  אבל בראייה כזו אובד הטקס מהטקס: כפי שבמדע אין משמעות לשאלה אם מבצעים את הניסוי לאט או במהירות (כל עוד כמובן אין צורך בהמתנה להליך כלשהוא שייתרחש), כך גם בטקס, מנקודת מבט כזו, אין צורך להדר, אין משמעות לקצב או טעם בחגיגיות. כל שנותר הוא סט של פעולות – פיזיקה פשוטה, כסיבוב ידית בשאיפה ליצור חשמל.

אפשר לומר – כמו בנימין – שזו שרידי-שפה שתחבירה כבר לא שקוף לנו; שהתנועה – מילים ללא מילים, רגע של התאחדות עם מה שהיה ונעלם ברגע הגירוש, הצמדות אל פן עמוק שבנו: אלינו כיוצרים, כמביני-מהות ויוצרי-שפה. אבל בכך עוד לא אמרנו כלום: עוד לא אמרנו מהו טקס, ולא הבנו מה אבד בשחיקה האיטית שלו כמוסד, כתופעה, כצורך אנושי.

השאיפה אל סוף התנועה, זו אשר הרה במשמעותה, האם היא טקס? לא, כי: טקס מזורז לא ייתפס כטקס; יש משהו באיטיות, דווקא, שמכונן אותו; שדווקא בה, בתנועה שבבירור אינה שואפת אל השלמתה סתם-כך הווה לרגע הדבר שהוא-הוא לב הטקס. זו התנועה שמנסה להבדל מכל תנועה אחרת ששואפת אל הגמור, אל שנעשה, אל המוצר – זו התנועה המנוגדת, המבקשת לעצור ולהפוך עצמה לנושא של תשומת הלב והעניין, להפוך עצמה למהות – לא רק לדרך, אלא לדבר עצמו, שהוא מקור ומטרה גם יחד. זו הפניית תשומת הלב אל ההווה (גם אם דרך ההווה קיים הנסיון להתחבר אל העבר), ולא אל העתיד; זו האסתטיקה – לא רק מצד המתבונן באיש שמרים ידיו ברושם רב למעלה, באיטיות, אצבעותיו פשוטות ומתוכנות בסדר מיוחד, אלא גם מצד האיש עצמו, אשר מרים ידיו בכוונה גדולה דווקא באופן זה ולא אחר, דווקא במהירות זו – ולא לאט או מהר יותר, דווקא ברגע זה מן הזמנים, ולא מחר או שלושה ימים לפני כן. זו נתינת-מקום – גם במרחב וגם בזמן, גם מבחינת הצופה וגם מצד המשתתף, וגם בכוונה שבה נעשה הדבר – זה הייחוד, הוא זה שמכונן הטקס, ובלעדיו – אין הוא מתקיים.

והייחוד - זו הקדושה, לא רק כיחס ופרקסיס דתי אלא כאופן הבנה; כצורת הסתכלות, היא זו אשר אבדה ובתוכה – הטקס, ועמו, מעט מעט, אנחנו. עד שלא נותר דבר: עד שנותר, לבד, אדם- האחרון.