יש נקודה שבה אני עוצר ומתקפל
אל תוך עצמי, בשקט,
כל הזרועות נאספות כמו שולי הבגד ברחוב מלא בוץ.
היא לא נמצאת בזמן; איני יכול לומר
"אתמול בשעה שלוש זה קרה",
היא לא נמצאת במרחב; איני יכול לומר
"כך נראיתי כשזה קרה"
היא נמצאת
בסוף מחשבה שהיא משפט
היא הרווח שבין המחשבה שהיא משפט למחשבה על המשפט,
ההתחלה של השיבה העצומה אל מה שנאמר
אל הבידוק, אל הבדיקה
אל הבידוד, אל הבדידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה