פרידה מ-ט'

 בעיר כזו, שבה הרחובות שוקעים ואנשים נישאים אל השמים –

הצער זז לאט. באיטיות הוא משתרך לאורך הרחוב,

שואל את בעלי החנויות אודות יומם, כמו עניין לו אין בנו.

באחת, פונה מזה ומטפס, כמו קיסוס,

במעלה בניין, וברחש שאוני חודר אל תוך חדרי הלב.

השקט, ליבי, וסור מחשבתך מפחד – הן זו כבר לא תועיל, הבן, כבר בא הקץ

על פעימות סותרות-שיער, על הלם-תוף שהמסד יזעזע,

על דהירות-טירוף בשאיפת מרום, על מרוץ פרסות מופרע.

זמן לחדול מפעולה הגיע – זמן מנוחה, זמן קבר.

ישקוט ליבך, יסור מחשבתו מפחד. הן זו כבר לא תועיל – הן בא הקץ.

כלום לא נראה באופק

"אולי האפשרות היחידה היא האפשרות הפרימיטיבית ביותר?" שאל את עצמו. "אולי ההערכה והשימוש בעובדות ברוח הציוויליזציה היא האפשרות היחידה, ואחרת צפויים אוטומטית לאבדון? אחרת לא ניתן לשאת את החיים המודרניים, המתקדמים?"

"בלי טינה", אמר וחזר בקול רם יותר. "בלי טינה, אני מבקש! טינה לא מובילה לשום מקום".

אבל לאן האפשרות האחרת היתה צריכה להוביל בעצם? הרהר. אני לבד, ומה יכול היה להוביל אותי, ולאן? תשובה בבקשה!

אין תשובה?

פסק זמן.

"מי אמור לענות בעצם?" אמר חרש. "אולי אני בעצמי? אלוהים אדירים!"

הוא שוב התחיל לצחוק.

"השערות ומחשבות: החיים האמתיים עשויות מפעולות וממעשים. התוצאות הן שיעידו עליהם, האם לא כך נאמר? אי אפשר להציג מחזה בלי עלילה, אחרת הוא יהיה משעמם. איזה עניין יש ברעיונות ובמחשבות? נכבדי, המחשבות צריכות להראות לעין, לשם כך יש להמציא תמונות, בבקשה להמחיש את המחשבות בפעולה דרמטית! לעזאזל", אמר, "זה מחליא אותי. מה כל זה עוזר לי? כאן, בשעה שאני גווע מצמא לאט אבל בטוח, ונותר לי רק זמן קצר? אני כבר לא יכול להתעניין יותר מדי בעלילה או בדרמה ברוח אנשי הספרות או שאר יפי הנפש. כאן חשובים דברים אחרים ורק הם תקפים כאן."

"תקפים!" צעק. "תקפים! בן אדם, אתה לבד על סירת הגומי הארורה הזאת, ואתה גווע, מה אתה מקשקש? מה הטעם בכל הנסיונות המלאכותיים האלה? זה לגמרי פשוט", קרא, "פשוט עד בחילה: אתה עומד למות, ידידי היקר, ואתה רוצה להצטדק, אז אתה מדבר, לא? אז אתה מברבר, מה? אתה מתנהג כאילו אתה בפרלמנט, מעלה הצעת חוק בנוגע למותך שלך"

                                                         יינס רהן – כלום לא נראה באופק (ע"מ 83-84)

דוח. מעקב.

מה שיש לו צורה, הוא כזה רק כיוון

שהוא

של כולם. ומה שיש לו תבנית, יש לו תבנית רק כיוון שהיא שייכת

לכולם. ומה שיש לו מידה, ושימוש, והרגל, הוא כזה רק משום שהוא חשוף לכל, נפעל

על ידי הכל, מופעל על ידי הכל, מוסכם על הכל.

כשאדם בודד, הכל קורס.

הצורות הולכות ונעלמות, והסדירות הולכת ונשחקת.

והתשובות הולכות ומשתתקות. לשום דבר כבר אין שימוש,

השאלות מתאבנות,

וכל מה שנחווה בשטף של הדברים הופך תעלומה

והמילים נבלעות בחניכיים ובין השיניים, נוגעות בצידי הפה, מהדהדות ומרעידות את הענבל

נלעסות לכדי עיסה, ומחליקות בזחילה, אבל הפוך.

מה נשאר?

"אחת אפס לטובת האדון טנטוס", וכלום לא

נראה באופק.

כלום.

הציטוט השבועי לילד: העת הזאת ולקראת הבחירות

"בניגוד לאנשי דור המהפכה, שעשו מעשה, הדור הזה הוא דור הפרסום, דור ההודעות מכל המינים ומכל הכיוונים: דבר אינו קורה, אולם מיד ישנו פרסום. מרד או התקוממות אינם באים בחשבון. הפגנת כוח כזו נראית מגוחכת בעיני בני הדור המפוכחים והמחושבים. [...] דור המעשים הגדולים תם. הדור הזה הוא דור הציפייה. [...] בדיוק כמו שאדם צעיר שהחליט ללמוד ברצינות לבחינות שלאחר אחד בספטמבר מחזק את עצמו באמצעות יציאה לחופה בחודש אוגוסט, כך הדור הזה - וזה קשה בהרבה להבנה - החליט ברצינות כי בני הדור הבא יצטרכו להתגייס ברצינות לעבודה [...] אבד הכלח על העובדה שאדם קם ונופל על מעשיו. במקום זה יושבים הכול מסביב ומצליחים יפה לקלקל, באמצעות רפלקסיה ובאמצעות הכרזה שאכן יודעים הם היטב מה ניתן לעשות. אולם מה שאנשים מבינים בשיחה בשניים, מה שיחידים מבינים כקוראים או כמשתתפים באסיפה כללית, מתוך רפלקסיה או מתוך התבוננות, לא יוכלו בשום אופן להבין מתוך עשייה.

העת הזאת, בפרצי ההתלהבות שלה המתחלפים בעצלות אדישה, שלכל היותר אוהבת להתבדח, מתקרבת מאוד אל המצב הקומי. [...] מה שבאמת קומי בדורנו הוא שהעת הזאת אפילו שואפת להיות שנונה, רוצה לשכשך רגליה בקומי, כי זו הבריחה הדמיונית והמוחלטת ביותר. מנקודת המבט של הקומי, מדוע יש לבוז לדור שמבטא את עצמו ברפלקסיה? מאחר שהוא דור ללא תשוקה, הוא חסר את הרגש שקיים בארוטי, את ההתלהבות וההתעמקות הפנימית שבפוליטיקה ובדת, אין לו נכסי ביתיות, נכסי דבקות דתית, והוא אינו מעריך את חיי היום-יום וחיי החברה. אולם המציאות לועגת לשנינות, שהיא חסרת נכסים, אף שהמון העם מגיב בצווחות צחוק. [...] אולם לדור חסר תשוקה אין נכסים. הכל הופך למסחר בשטרות נייר. לאמירות מסוימות ולציפיות מסוימות יש מהלכים בציבור, חלקן נכונות והגיוניות, אך הן חסרות חיים. אולם אין גיבור, אין מאהב, אין איש רוח, אין אביר אמונה, אין הומניסט גדול ואין אדם מיואש שיוכלו לערוב לתקפותם של הדברים מתוך התנסות פרימיטיבית בהם..."

                                      סרן קירקגור - העת הזאת (נכתב בשנת 1846).

סבא

סבי היה אלוהים ולא ידע.

הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם,

לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.

והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא"

והוסיף "בבקשה".

וזימר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין

דיבר לדיבר,

לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא,

אנא, אל תענה ברעך עד שקר.

וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא

תרצח.

ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.

כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.

וקול סבי לבן כמו שיער ראשו.

אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום

שמת בזרועותיי,

ואמר:"אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדברות:

הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"

כך אמר סבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים.

                                                                         (יהודה עמיחי: ראשון)

סבא, 22/8/12.

נוסעים יקרים

נוסעים יקרים
זה הזמן
להדק
את חגורות הבטיחות ואת המטען
ואת עצמכם למושב
ואת הידיים סביב הצוואר ואת הראש לכיוון הבטן
ואת התקווה אל הפחד.

הכל רועד.

הציטוט השבועי לילד: פילוסופיה תעשייתית

"בנסיונו להפוך את הפיזיקה הניסויית לאבטיפוס לכל המדעים, ולעצב את כל תחומי החיים האינטלקטואלים בדמותן של טכניקות המעבדה, הפרגמטיזם הוא בן-זוגה המשלים של התעשיינות המודרנית, שבעיניה בית החרושת הוא האבטיפוס לקיום האנושי, והיא מעצבת את כל תחומי התרבות בדמותו של הייצור בסרט נע, או של משרד המכירות המנוהל על פי כללים רציונליים. כל מחשבה, כדי להוכיח שיש זכות להגות אותה, חייבת שיהיה לה אליבי, היא חייבת להראות רקורד קודם של כדאיות. אפילו אם השימוש הישיר בה הוא "תיאורטי", בסופו של דבר היא מועמדת למבחן באמצעות יישום התיאוריה שבה היא ממלאת תפקיד. את החשיבה יש לאמוד בעזרת דבר שאינו חשיבה, בעזרת השינוי שחוללה בייצור או החותם שטבעה בהתנהלות החברתית – ממש כשם שהאמנות כיום נמדדת בסופו של דבר בכל פרט על ידי משהו שאינו אמנות, אם זה מכירות הכרטיסים ואם זה הערך התעמולתי.

אלא שיש הבדל ניכר בין גישת המדען והאמן מחד גיסא ובין גישתו של הפילוסוף (הפרגמטיסט) מאידך גיסא. שני הראשונים עדיין דוחים מעליהם לפעמים את "פרי" מאמציהם המביך, שנעשה הקריטריון שלהם בחברה התעשיינית, ומשתחררים משליטת הקונפורמיזם. הפילוסוף קבע לעצמו למטרה להצדיק את הקריטריונים העובדתיים כקריטריונים עליונים. כאדם, כרפורמטור פוליטי או חברתי, כאיש בעל טעם טוב – הוא עשוי להתנגד להשלכותיהם המעשיות של מיזמים מדעיים, אמנותיים ודתיים בעולם כמות שהוא; אך הפילוסופיה שלו מחסלת כל עיקרון אחר שיוכל לפנות אליו."

                                                          (מתוך: מקס הורקהיימר – ליקוי מאורות התבונה)

מודולרי

"לעולם לא יהיה האדם רך כקנה -

ואל יהא קשה כארז".

ואני עשוי

יחידות יחידות

אבני לגו קטנות

שאפשר

לפרק

ולהרכיב מחדש.

"לעולם לא יהיה האדם רך כקנה -

ואל יהא קשה כארז".

אחרי סערה

אני יכול

לבנות

מחדש

כל צורה שאבחר

ספינה, חללית או טירה

"לעולם לא יהיה האדם רך כקנה -

ואל יהא קשה כארז".

וכל לבנה יכולה

להיות

כל דבר:

שער, מפרש או מדחף

קיר או עיטור או כיסא

או סרח עודף

לא נשבר; לא נחרב; לא כופף את הראש:

מתפרק ונבנה.

גלגל עינוי

והעולם נדמה לי כעינוי-גלגל. הכל נסחט ומעוות אל מול המתח האדיר, הכל צועק ומתענה אל מול הצורך הדוחק לוותר – לאיזה צד? הלשסף גידי ימין ואל שמאלי לנטות, או שמא מפרק ימין הוא זה אשר יוקרב כדי להשקיט הלחץ? והעולם נדמה לי כגלגל-עינוי כי כך רציתי: כי אין בי שום רצון או כוונה להחליק ימים ושבועות כחילזון על פני שכבה רירית, ולשטח כל מהלומה בדרך על מנת להמנע מזעזוע. והעולם נדמה לי כגלגל-עינוי כי בחיים האלה יש ליצור, ליצור תמיד ורק ליצור, רק לעשות, רק להגיד ורק לזעוק. ואתוודה: אין זעקות טובות ועמוקות כזעקות של הנמתח על פני הקשת, כשכל גופו נתון במתח, כששני צדדיו, ימין ושמאל, במקום לדבוק במקומם בדרך טבע, סותרים אחד את השני בשאיפת-טירוף להפרד, להנתק, להקרע – ורק שייגמר הסבל.

והעולם נדמה לי כגלגל עינוי; במלוא כוחי אני הודף השאיפה אל ההרמוניה, אל השתיקה חסרת הרגש המרדדת-כל, אל הבריחה מהפרטים אלי "אמת" שאין בה אלא שקר, שאין בה שום פרטים ורק סיסמה מהדהדת מעליה: "כל הדברים שווים ולדבר אין ערך". לא, לא אל הרמוניה תשוקתי, לא אל השקט הנינוח. לא אל החושך המונע כל רצון לאמירה. את המתח אבקש, את הכפיתה בגלגלים, את סיבובו של המנוף, את הידוק החבלים סביב שורש כף היד, קשירת הרגל אל הסד. ואת האי-נוחות ברגע המתיחה, ואת האי נוחות ברגע שאחר כך. ואת תחושת הכאב העולה ומתחדדת, רגע-רגע. כי אין סיבה ליצור כשאדם הרמוני; כי יצירה – כל יצירה, אינה נובעת מהרמוניה, מהשלווה אופפת-כל; כל יצירה, צרחה היא של המעונה. וכל יוצר צריך לשאת בו שאיפה אחת: שהעולם יידמה לו כעינוי-גלגל.

הציטוט השבועי לילד: מחשבות חקירתיות

#11: תן דעתך על כלי העבודה שבתוך ארגז כלי עבודה: יש שם פטיש, צבת, משור, מברג, סרגל, צנצנת דבק, דבק, מסמרים, ברגים. - תפקידי המילים שונים זה מזה בה במידה שתפקידי הכלים שונים זה מזה (וישנן דומויות בשני המקרים).

כמובן, מה שמבלבל אותנו הוא האחידות בהופעתן של המילים כאשר אנו נתקלים בהן בדיבור או בכתב ובדפוס. שכן שימושיהן אינם ניצבים בבהירות כזאת לנגד עיניינו. בעיקר לא כאשר אנו מתפלספים!

#13. כאשר אנו אומרים: "כל מילה בלשון מציינת משהו", לא אמרנו בכך עדיין שום דבר, אלא אם כן הבהרנו בדיוק איזו הבחנה ברצוננו לעשות (ייתכן שהיינו רוצים להבחין את המילים של שפה מסויימת ממילים 'ללא משמעות' כפי שהן מופיעות בשירים של לואיס קרול, או ממילים כמו "יופאידיאה" באיזשהוא פזמון).

#14. שווה בדעתך שמישהו אומר: 

- "כל כלי העבודה משמשים כדי לשנות דבר מה. כך הפטיש - את מצב המסמר. המשור - את צורת הקרש וכו'".

- ואת מה משנים הסרגל, צנצנת הדבק, המסמרים?

- "את ידיעתנו אודות אורכו של דבר מה, את הטמפרטורה של הדבק ואת חוזקו של הארגז".

וכי מרוויחים משהו מהטמעה זו של ביטויים?

#26. מקובל לחשוב כי מה שמכונן את לימוד השפה הוא מתן שמות לעצמים. דהיינו: לבני אדם, לצורות, לצבעים, למכאובים, למצבי רוח, למספרים וכו'. כאמור - מתן השם דומה משהו להצמדת תווית שם לדבר. ניתן לכנות זאת הכנה לשימוש במילה. ואולם הכנה למה (TO WHAT) היא זו?

#27. "אנו מכנים דברים בשמות, ואז אנחנו יכולים לדבר עליהם; לציין אותם בדיבור". - כאילו שבעצם הפעולה של מתן השם כבר נתון מה שאנחנו עושים בהמשך. כאילו שישנו רק דבר אחד הקרוי "לדבר אודות דבר-מה". בעוד שעם המשפטים שלנו הרינו עושים דברים מגווינים ביותר. הבה נחשוב על הקריאות בלבד; על תפקידיהן השונים לגמרי:

                                                                   מים!

                                                                   הלאה!

                                                                   או!

                                                                   הצילו!

                                                                   יופי!

                                                                   לא!

כלום עודך נוטה לכנות מילים אלה "שמות של עצמים"?

                  --- לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות (ע"מ 41-2, 47)