מה שיש לו צורה, הוא כזה רק כיוון
שהוא
של כולם. ומה שיש לו תבנית, יש לו תבנית רק כיוון שהיא שייכת
לכולם. ומה שיש לו מידה, ושימוש, והרגל, הוא כזה רק משום שהוא חשוף
לכל, נפעל
על ידי הכל, מופעל על ידי הכל, מוסכם על הכל.
כשאדם בודד, הכל קורס.
הצורות הולכות ונעלמות, והסדירות הולכת ונשחקת.
והתשובות הולכות ומשתתקות. לשום דבר כבר אין שימוש,
השאלות מתאבנות,
וכל מה שנחווה בשטף של הדברים הופך תעלומה
והמילים נבלעות בחניכיים ובין השיניים, נוגעות בצידי הפה, מהדהדות ומרעידות
את הענבל
נלעסות לכדי עיסה, ומחליקות בזחילה, אבל הפוך.
מה נשאר?
"אחת אפס לטובת האדון טנטוס", וכלום לא
נראה באופק.
כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה