מאז
שאני צעיר, מאז שאני זוכר, תמיד פחדתי מהמוות. פחד משתק, מעקם בטן, מצמית גוף,
אוטם-כל, שאחריו נשארת בגוף תחושה צורבת, כמו צעקה שמנסה להשתחרר: "אבל אתה
תחיה", "אבל זה לא כך", לפחות – לא חייב להיות. יש תקנה, תהיה ארוכה, תוכל
לחמוק ממנו. שוב ושוב שימש הפחד – הכאב, הצעקה, מחסום, תמרור עצור לפני הצעד הנוסף
הזה, שאחריו אין כלום עוד. והנה ימים בהם אין שום כאב. הצעקה כבר לא נשמעת בגוף,
הבטן לא סבה בפראות אחורה בבוא המחשבות. הכל שקט – רגוע – שיט על אגם שלו בצהרי היום. ושום
דבר לא מעורר את פעמוני האזעקה יותר. לא המחשבות, ולא התהיות, לא לקרוא על- ולא
לתכנן את-.
לא
כלום. במקום שבו הפחד גדר את התשוקה היא מתפרצת בלי סייג או סוף, בלי שום מחסום,
ואחריה, מטולטל ולא מבין, אני נמצא: היכן שפעם היה פחד-מוות נעלם הפחד. ולוואי
והיה נמצא. מה שמפחיד אותי כעת הוא היעדר הפחד, ולא תהיית המוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה