הציטוט השבועי לילד: להתאהב במשורר

 

 

חשבתי:

היא לא תשתנה לעולם

 

תמיד תחכה

בשמלה לבנה

ועיניים כחולות

על סף הדלתות כולן.

 

תמיד תחייך

בענדה את המחרוזת

 

עד שפתאום

ניתק החוט

כעת חורפות הפנינים

בסדקי הרצפה

 

אמא אוהבת קפה

קמין חם

שלווה.

 

יושבת

מתקנת את המשקפיים

על אף חד

 

קוראת שיר שלי

שוללת אותו בראש שיבה

זה שנפל מברכיה

חושק שפתיים שותק

אם כן שיחה לא מרנינה

מתחת למנורה מקור המתיקות.

              

               צער כבד מנשוא

מאילו בארות הוא שותה

באיזה דרכים הוא הולך

הבן שאינו דומה לחלומות.

 

               הינקתי בחלב מרגיע

אותו שורף אי שקט

רחצתי בדם חם

ידיו קרות מחוספסות.

 

הרחק מעיניך

הנקובות באהבה עיוורת

קל יותר לשאת את הבדידות.

 

כעבור שבוע

בחדר קר

בגרון מכווץ

אני קורא את מכתבה

 

במכתב הזה

ניצבות האותיות בנפרד

כמו לבבות אוהבים.

 

 

                         -- זביגנייב הרברט: אמא (מתוך "זביגנייב הרברט - שירים" ע"מ 11, תרגם מפולנית: דוד וינפלד)

 

 



מה שחדש

 

מצאתי.

הציטוט השבועי לילד: קפיטליזם, ואז והיום.

 

 

1. האדם, אותו מצבור של חומר, מגיע לעולם עירום כתולעת וכלוא בתוך קופסה כמו בובה. הוא יירקב מתחת לאדמה וריקבונו ידשן את עשב השדות.

 

2. ולמרות זאת, שק האשפה והצחנה הזה הוא זה שאני בחרתי בו כדי לייצג אותי. אני הקפיטל, אנו הדבר הנשגב והעילאי ביותר הקיים תחת השמש.

 

3. ערכם של השבלולים והצדפות נמדד על פי איכות טבעם הגולמי. הקפיטליסט אינו נחשב אלא מכיוון שאני בחרתי בו. הוא מוערך רק על פי כמות ההון שברשותו.

 

4. אני מעשיר את הנבל למרות פשעיו. אני מרושש את הצדיק למרות צדיקותו. אני בוחר במי שמתחשק לי.

 

5. אני בוחר קפיטליסט לא בזכות שכלו, לא בזכות יושרו ואף לא בזכות יופיו או נעוריו. הטיפשות שלו, מידותיו הרעות, כיעורו וניוונו הם עדות לעצמתי הלא מוגבלת.

 

6. כיוון שאני הוא זה שבחר בו, הקפיטליסט הוא התגלמות היופי, המידה הטובה, השלמות. בני האדם תופשים את טיפשותו כרוחניות. הם טוענים שגאוניותו אינה זקוקה למדעים מדויקים. המשוררים מבקשים את השראתו, האמנים כורעים בפניו ברך ומקבלים את דברי ביקורתו כאילו היו צווים של טעם משובח. הנשים נשבעות שהוא הדון ז'ואן האידיאלי. הפילוסופים מגדירים את מידותיו הרעות והטובות. הכלכלנים מגלים שבטלנותו היא-היא הכוח המניע את החברה.

 

7. עדר של שכירים עמל לטובת הקפיטליסט ששותה, אוכל, משגל ונח מעמל כרסו ומה שנמצא תחתיה.

 

8. הקפיטליסט אינו עובד בידיו ואף לא במוחו.

 

9. יש לו בהמות ממין זכר כדי לעבד את האדמה, לחשל מתכות ולטוות אריגים. יש לו מנהלי עבודה ומפקחים כדי לנהל את בתי המלאכה ומלומדים כדי להגות. הקפיטליסט מקדיש את עצמו לפעילות בני מעיו. הוא שותה ואוכל כדי לייצר זבל.

 

 

 

                                                                                   - פול לפארג' - דת הקפיטל (נכתב בשנת 1886)

 

כוויה

בלילה אני עדיין מפיח בך רוח חיים

ואת גחל, ולוחשת בחזרה בלהט אדום

עד כוויה,

עד כאב.

רשמים מעמדת קצה

בנקודה הזאת בזמן אין כלום יותר. המילים עומדות קהות ועלובות לא כיוון שאינן טובות עוד, לא בהן האשם - זו לא שאלה של עדינות תיאור והבעה. איך תתואר הריקנות הזו שבה דבר אינו קיים? אין לי מילים של היעדר, אין ביטויים של אפס. כל מה שיש כאן הוא כזה: פתח פה לומד דבר מה והנה לא מילים בוקעות אלא סילוני אבק דקיק, בלתי מורגש כמעט. רוח רפאים של רוח. אנקות חסרות מובן. מלמולים בלי פשר.

היום נפל דבר, הוחלט ויהיה. לא עוד מתי ולא איך אלא היכן.

הציטוט ה(דו) שבועי לילד: איש ונבו לו על ארץ רבה

 

קַשּׁוּב הַלֵּב.  הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא?  הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

 

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

 

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם.  רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

 

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

 

                         (רחל - מנגד)

הציטוט השבועי לילד: אלף.

 

"אחוז תזזית, כמעט מאושר, חשבתי שאין דבר חומרי פחות מן הכסף, שהרי כל מטבע (למשל, מטבע של עשרים סנטאוו) הוא, לאמיתו של דבר, תפריט של עתידים אפשריים. הכסף מופשט, חזרתי ואמרתי, הכסף הוא זמן עתיד. הוא יכול להיות שעת-דמדומים מחוץ לעיר, להיות מוסיקה של ברהמס, להיות מפות, להיות שחמט, להיות קפה, להיות מילותיו של אפיקקטוס המלמדות לבוז לזהב; הכסף הוא פרוטיאוס רב-צורות אף יותר מזה שבאי פארוס. הוא זמן שאינו ניתן לחיזוי, זמן ברגסוני, לא הזמן הנוקשה של האיסלאם או של הסטואה. הדטרמניסטים מכחישים שיש בעולם אירוע אפשרי, דהיינו אירוע שיכול היה להתרחש; המטבע מסמל את חופש הבחירה שלנו..."

 

                                            חורחה לואיס בורחס - הזאהיר (מתוך: "האלף").

תובנות

 

 

את לא היית שינוי.

לרגע, כך נדמה, הייתה בי תפאורה אחרת, במקום אחר, בזמן שלא דמה לזה שלפניו; לרגע, כך נדמה, עזבנו כל אשר קרה לפני כן מאחור ונענו הלאה מזה וקדימה, הלאה וקדימה תמיד.

 

את לא היית שינוי -

לא, אך כשם שקל היה לטעות, כך חד היה הפיכחון, כשקול רגוע הכריז על תום ההפסקה, על כי כולם "מתבקשים לשוב למקומם". לא, לא שינוי היית. היית רק הפוגה - מרווח קט בין מערכות. רגע שקפא בזמן; סיפור יפה, אבל תלוש ובלי הקשר. שמחה שתוחלתה קצובה מראשיתה.

 

כעת ימשיך המחזה מהנקודה שבה פסק לפני כן.

פחד מוות

 

מאז שאני צעיר, מאז שאני זוכר, תמיד פחדתי מהמוות. פחד משתק, מעקם בטן, מצמית גוף, אוטם-כל, שאחריו נשארת בגוף תחושה צורבת, כמו צעקה שמנסה להשתחרר: "אבל אתה תחיה", "אבל זה לא כך", לפחות – לא חייב להיות. יש תקנה, תהיה ארוכה, תוכל לחמוק ממנו. שוב ושוב שימש הפחד – הכאב, הצעקה, מחסום, תמרור עצור לפני הצעד הנוסף הזה, שאחריו אין כלום עוד. והנה ימים בהם אין שום כאב. הצעקה כבר לא נשמעת בגוף, הבטן לא סבה בפראות אחורה בבוא המחשבות. הכל שקט – רגוע – שיט על אגם שלו בצהרי היום. ושום דבר לא מעורר את פעמוני האזעקה יותר. לא המחשבות, ולא התהיות, לא לקרוא על- ולא לתכנן את-.

 

לא כלום. במקום שבו הפחד גדר את התשוקה היא מתפרצת בלי סייג או סוף, בלי שום מחסום, ואחריה, מטולטל ולא מבין, אני נמצא: היכן שפעם היה פחד-מוות נעלם הפחד. ולוואי והיה נמצא. מה שמפחיד אותי כעת הוא היעדר הפחד, ולא תהיית המוות.

פנסים ברח' יפו בערב

 

 

פנסים ברח' יפו בערב –

שרשרת פנינים כפולה

שמתארת את צווארך

וגם את היעדרו.