הציטוט השבועי לילד: להתאהב במשורר

 

 

חשבתי:

היא לא תשתנה לעולם

 

תמיד תחכה

בשמלה לבנה

ועיניים כחולות

על סף הדלתות כולן.

 

תמיד תחייך

בענדה את המחרוזת

 

עד שפתאום

ניתק החוט

כעת חורפות הפנינים

בסדקי הרצפה

 

אמא אוהבת קפה

קמין חם

שלווה.

 

יושבת

מתקנת את המשקפיים

על אף חד

 

קוראת שיר שלי

שוללת אותו בראש שיבה

זה שנפל מברכיה

חושק שפתיים שותק

אם כן שיחה לא מרנינה

מתחת למנורה מקור המתיקות.

              

               צער כבד מנשוא

מאילו בארות הוא שותה

באיזה דרכים הוא הולך

הבן שאינו דומה לחלומות.

 

               הינקתי בחלב מרגיע

אותו שורף אי שקט

רחצתי בדם חם

ידיו קרות מחוספסות.

 

הרחק מעיניך

הנקובות באהבה עיוורת

קל יותר לשאת את הבדידות.

 

כעבור שבוע

בחדר קר

בגרון מכווץ

אני קורא את מכתבה

 

במכתב הזה

ניצבות האותיות בנפרד

כמו לבבות אוהבים.

 

 

                         -- זביגנייב הרברט: אמא (מתוך "זביגנייב הרברט - שירים" ע"מ 11, תרגם מפולנית: דוד וינפלד)

 

 



הציטוט השבועי לילד: קפיטליזם, ואז והיום.

 

 

1. האדם, אותו מצבור של חומר, מגיע לעולם עירום כתולעת וכלוא בתוך קופסה כמו בובה. הוא יירקב מתחת לאדמה וריקבונו ידשן את עשב השדות.

 

2. ולמרות זאת, שק האשפה והצחנה הזה הוא זה שאני בחרתי בו כדי לייצג אותי. אני הקפיטל, אנו הדבר הנשגב והעילאי ביותר הקיים תחת השמש.

 

3. ערכם של השבלולים והצדפות נמדד על פי איכות טבעם הגולמי. הקפיטליסט אינו נחשב אלא מכיוון שאני בחרתי בו. הוא מוערך רק על פי כמות ההון שברשותו.

 

4. אני מעשיר את הנבל למרות פשעיו. אני מרושש את הצדיק למרות צדיקותו. אני בוחר במי שמתחשק לי.

 

5. אני בוחר קפיטליסט לא בזכות שכלו, לא בזכות יושרו ואף לא בזכות יופיו או נעוריו. הטיפשות שלו, מידותיו הרעות, כיעורו וניוונו הם עדות לעצמתי הלא מוגבלת.

 

6. כיוון שאני הוא זה שבחר בו, הקפיטליסט הוא התגלמות היופי, המידה הטובה, השלמות. בני האדם תופשים את טיפשותו כרוחניות. הם טוענים שגאוניותו אינה זקוקה למדעים מדויקים. המשוררים מבקשים את השראתו, האמנים כורעים בפניו ברך ומקבלים את דברי ביקורתו כאילו היו צווים של טעם משובח. הנשים נשבעות שהוא הדון ז'ואן האידיאלי. הפילוסופים מגדירים את מידותיו הרעות והטובות. הכלכלנים מגלים שבטלנותו היא-היא הכוח המניע את החברה.

 

7. עדר של שכירים עמל לטובת הקפיטליסט ששותה, אוכל, משגל ונח מעמל כרסו ומה שנמצא תחתיה.

 

8. הקפיטליסט אינו עובד בידיו ואף לא במוחו.

 

9. יש לו בהמות ממין זכר כדי לעבד את האדמה, לחשל מתכות ולטוות אריגים. יש לו מנהלי עבודה ומפקחים כדי לנהל את בתי המלאכה ומלומדים כדי להגות. הקפיטליסט מקדיש את עצמו לפעילות בני מעיו. הוא שותה ואוכל כדי לייצר זבל.

 

 

 

                                                                                   - פול לפארג' - דת הקפיטל (נכתב בשנת 1886)

 

הציטוט השבועי לילד: אלף.

 

"אחוז תזזית, כמעט מאושר, חשבתי שאין דבר חומרי פחות מן הכסף, שהרי כל מטבע (למשל, מטבע של עשרים סנטאוו) הוא, לאמיתו של דבר, תפריט של עתידים אפשריים. הכסף מופשט, חזרתי ואמרתי, הכסף הוא זמן עתיד. הוא יכול להיות שעת-דמדומים מחוץ לעיר, להיות מוסיקה של ברהמס, להיות מפות, להיות שחמט, להיות קפה, להיות מילותיו של אפיקקטוס המלמדות לבוז לזהב; הכסף הוא פרוטיאוס רב-צורות אף יותר מזה שבאי פארוס. הוא זמן שאינו ניתן לחיזוי, זמן ברגסוני, לא הזמן הנוקשה של האיסלאם או של הסטואה. הדטרמניסטים מכחישים שיש בעולם אירוע אפשרי, דהיינו אירוע שיכול היה להתרחש; המטבע מסמל את חופש הבחירה שלנו..."

 

                                            חורחה לואיס בורחס - הזאהיר (מתוך: "האלף").

הציטוט השבועי לילד- הדקדוק שבינה לבין עצמי

 

"תקומי, תתעוררי, תתני סימן חיים [...] כותב באצבע בחול, באוויר, לא אכפת לו שמסתכלים עליו, מיכתבי תחנונים אליה, מסביר, פונה להגיון שלה, והיא מה, שותקת, מתעלמת ממנו. איזו ברירה היתה לו, ישב וכתב לה בפעם הראשונה איום נורא אחד, גזר את האותיות מן המודעות השחורות שבעיתון גם לי גם לך לא יהיה [...] וכבר שלושה ימים הוא מזדחל למעלה, המכתב, נישא בידי רץ או ערפילית של רץ, או ילד רץ, לבן כולו, צחור, זעיר, מרים ידו אל-על ובידו מכתב [...] אהרן לאהרן היכן אתה כעת, עבור; אהרן לאהרן עדיין רחוק ממנה, עבור; וכך בלילות ובימים, כשהוא הולך ברחוב, כשהוא ישן, בארוחות-הערב, בשקועינג, ובתוך קרביו גחל צורב [...] ובינתיים הרץ הערפילי חוצה את המישור הלבן, העשוי סבכת עצמות של המצח, ממשיך דרכו מעלה בין פיגומי עצמות וצינורות וחוטים, פתאום עוצר בפחד: [...] אהרן לאהרן, איך אעבור את הים? אהרן לאהרן, ליד הרציף מחכה ספינה עשויה נייר ואין לה שם, עבוד [...]

אהרן לאהרן, חוזר על השאלה שלי, מה אתה רואה שם, איך זה שם, ספר, ספר, עבור; ושתיקה, וילד ערפילי ורך, לבן כולו, נסוג, נע בזהירות, גוחן על פני האדמה הצוננת ששכבה דקה של אפר או של כפור יבש נצפד זרויה על פניה, מתקדם בזהירות על אדמה קפוצה, במכתשים אפורים צהבהבים, ירחיים, אהרן לאהרן, לא תאמין איך שזה נורא פה, עבור; [...] אהרן לאהרן, קח משם כל מה שתוכל, האם רות עבור? אהרן לאהרן, לא הבנתי, חזור שנית, עבור; אהרן לאהרן, אסוף הכל, כל מה ששם, כל מה ששייך לי, כל מה שאפשר, קח ותוציא ותבריח משם לכאן מייד, ובלי שאלות, הכל נוציא משם, נצא משם, סוף;"

 

                                    (דוד גרוסמן – ספר הדקדוק הפנימי, ע"מ 291-293)

הציטוט השבועי לילד: לאהבתי, כשתשכים

 

שקט, שקט הערב עובר

בעץ ובלב. האדמה,

פנים מפקירה לברכת שמים והרוח

בהפיחו צינה, יפזר

את הקסם המאפיר בעלי שלכת ויבשר

לזרעים מיחלים את בוא

המים בשרשים צמאים. שקט.

 

שקט באהבתי. שובי

שובי לקסמך, אהבתי, שובי

נסוכה פני מלאכים, פני מלאכים אהבה לי

נחים על איים מלאכים ואור

פרחים נפקח מהלכים, בעדנתם שטים

על ימים, נעלמים,

ורק הלב בודה קנאתם במלאכים הנחים

על איים, באיים. ערב

 

עובר שקט שקט. האדמה,

פנים מפקירה ומשב רוחות יצנן באויר צלול לאהבתי,

כשתשכים.

 

 

                                    (לאהבתי, כשתשכים – יאיר הורוביץ)

הציטוט השבועי לילד: בקיר של אף אחד

בבדל הפחם

בגירי השבור ובעפרוני האדום

לצייר את שמך

את שם פיך

את סימן רגלייך

בקיר של אף אחד

בדלת האסורה

לחרות את שם גופך

עד שלהב תערי

יגיר דם

והאבן תזעק

והקיר ינשום כמו חזה

                              (אוקטאביו פאס - שירבוט, מתוך: אש היומיום)

כלום לא נראה באופק

"אולי האפשרות היחידה היא האפשרות הפרימיטיבית ביותר?" שאל את עצמו. "אולי ההערכה והשימוש בעובדות ברוח הציוויליזציה היא האפשרות היחידה, ואחרת צפויים אוטומטית לאבדון? אחרת לא ניתן לשאת את החיים המודרניים, המתקדמים?"

"בלי טינה", אמר וחזר בקול רם יותר. "בלי טינה, אני מבקש! טינה לא מובילה לשום מקום".

אבל לאן האפשרות האחרת היתה צריכה להוביל בעצם? הרהר. אני לבד, ומה יכול היה להוביל אותי, ולאן? תשובה בבקשה!

אין תשובה?

פסק זמן.

"מי אמור לענות בעצם?" אמר חרש. "אולי אני בעצמי? אלוהים אדירים!"

הוא שוב התחיל לצחוק.

"השערות ומחשבות: החיים האמתיים עשויות מפעולות וממעשים. התוצאות הן שיעידו עליהם, האם לא כך נאמר? אי אפשר להציג מחזה בלי עלילה, אחרת הוא יהיה משעמם. איזה עניין יש ברעיונות ובמחשבות? נכבדי, המחשבות צריכות להראות לעין, לשם כך יש להמציא תמונות, בבקשה להמחיש את המחשבות בפעולה דרמטית! לעזאזל", אמר, "זה מחליא אותי. מה כל זה עוזר לי? כאן, בשעה שאני גווע מצמא לאט אבל בטוח, ונותר לי רק זמן קצר? אני כבר לא יכול להתעניין יותר מדי בעלילה או בדרמה ברוח אנשי הספרות או שאר יפי הנפש. כאן חשובים דברים אחרים ורק הם תקפים כאן."

"תקפים!" צעק. "תקפים! בן אדם, אתה לבד על סירת הגומי הארורה הזאת, ואתה גווע, מה אתה מקשקש? מה הטעם בכל הנסיונות המלאכותיים האלה? זה לגמרי פשוט", קרא, "פשוט עד בחילה: אתה עומד למות, ידידי היקר, ואתה רוצה להצטדק, אז אתה מדבר, לא? אז אתה מברבר, מה? אתה מתנהג כאילו אתה בפרלמנט, מעלה הצעת חוק בנוגע למותך שלך"

                                                         יינס רהן – כלום לא נראה באופק (ע"מ 83-84)

הציטוט השבועי לילד: העת הזאת ולקראת הבחירות

"בניגוד לאנשי דור המהפכה, שעשו מעשה, הדור הזה הוא דור הפרסום, דור ההודעות מכל המינים ומכל הכיוונים: דבר אינו קורה, אולם מיד ישנו פרסום. מרד או התקוממות אינם באים בחשבון. הפגנת כוח כזו נראית מגוחכת בעיני בני הדור המפוכחים והמחושבים. [...] דור המעשים הגדולים תם. הדור הזה הוא דור הציפייה. [...] בדיוק כמו שאדם צעיר שהחליט ללמוד ברצינות לבחינות שלאחר אחד בספטמבר מחזק את עצמו באמצעות יציאה לחופה בחודש אוגוסט, כך הדור הזה - וזה קשה בהרבה להבנה - החליט ברצינות כי בני הדור הבא יצטרכו להתגייס ברצינות לעבודה [...] אבד הכלח על העובדה שאדם קם ונופל על מעשיו. במקום זה יושבים הכול מסביב ומצליחים יפה לקלקל, באמצעות רפלקסיה ובאמצעות הכרזה שאכן יודעים הם היטב מה ניתן לעשות. אולם מה שאנשים מבינים בשיחה בשניים, מה שיחידים מבינים כקוראים או כמשתתפים באסיפה כללית, מתוך רפלקסיה או מתוך התבוננות, לא יוכלו בשום אופן להבין מתוך עשייה.

העת הזאת, בפרצי ההתלהבות שלה המתחלפים בעצלות אדישה, שלכל היותר אוהבת להתבדח, מתקרבת מאוד אל המצב הקומי. [...] מה שבאמת קומי בדורנו הוא שהעת הזאת אפילו שואפת להיות שנונה, רוצה לשכשך רגליה בקומי, כי זו הבריחה הדמיונית והמוחלטת ביותר. מנקודת המבט של הקומי, מדוע יש לבוז לדור שמבטא את עצמו ברפלקסיה? מאחר שהוא דור ללא תשוקה, הוא חסר את הרגש שקיים בארוטי, את ההתלהבות וההתעמקות הפנימית שבפוליטיקה ובדת, אין לו נכסי ביתיות, נכסי דבקות דתית, והוא אינו מעריך את חיי היום-יום וחיי החברה. אולם המציאות לועגת לשנינות, שהיא חסרת נכסים, אף שהמון העם מגיב בצווחות צחוק. [...] אולם לדור חסר תשוקה אין נכסים. הכל הופך למסחר בשטרות נייר. לאמירות מסוימות ולציפיות מסוימות יש מהלכים בציבור, חלקן נכונות והגיוניות, אך הן חסרות חיים. אולם אין גיבור, אין מאהב, אין איש רוח, אין אביר אמונה, אין הומניסט גדול ואין אדם מיואש שיוכלו לערוב לתקפותם של הדברים מתוך התנסות פרימיטיבית בהם..."

                                      סרן קירקגור - העת הזאת (נכתב בשנת 1846).

הציטוט השבועי לילד: פילוסופיה תעשייתית

"בנסיונו להפוך את הפיזיקה הניסויית לאבטיפוס לכל המדעים, ולעצב את כל תחומי החיים האינטלקטואלים בדמותן של טכניקות המעבדה, הפרגמטיזם הוא בן-זוגה המשלים של התעשיינות המודרנית, שבעיניה בית החרושת הוא האבטיפוס לקיום האנושי, והיא מעצבת את כל תחומי התרבות בדמותו של הייצור בסרט נע, או של משרד המכירות המנוהל על פי כללים רציונליים. כל מחשבה, כדי להוכיח שיש זכות להגות אותה, חייבת שיהיה לה אליבי, היא חייבת להראות רקורד קודם של כדאיות. אפילו אם השימוש הישיר בה הוא "תיאורטי", בסופו של דבר היא מועמדת למבחן באמצעות יישום התיאוריה שבה היא ממלאת תפקיד. את החשיבה יש לאמוד בעזרת דבר שאינו חשיבה, בעזרת השינוי שחוללה בייצור או החותם שטבעה בהתנהלות החברתית – ממש כשם שהאמנות כיום נמדדת בסופו של דבר בכל פרט על ידי משהו שאינו אמנות, אם זה מכירות הכרטיסים ואם זה הערך התעמולתי.

אלא שיש הבדל ניכר בין גישת המדען והאמן מחד גיסא ובין גישתו של הפילוסוף (הפרגמטיסט) מאידך גיסא. שני הראשונים עדיין דוחים מעליהם לפעמים את "פרי" מאמציהם המביך, שנעשה הקריטריון שלהם בחברה התעשיינית, ומשתחררים משליטת הקונפורמיזם. הפילוסוף קבע לעצמו למטרה להצדיק את הקריטריונים העובדתיים כקריטריונים עליונים. כאדם, כרפורמטור פוליטי או חברתי, כאיש בעל טעם טוב – הוא עשוי להתנגד להשלכותיהם המעשיות של מיזמים מדעיים, אמנותיים ודתיים בעולם כמות שהוא; אך הפילוסופיה שלו מחסלת כל עיקרון אחר שיוכל לפנות אליו."

                                                          (מתוך: מקס הורקהיימר – ליקוי מאורות התבונה)

הציטוט השבועי לילד: מחשבות חקירתיות

#11: תן דעתך על כלי העבודה שבתוך ארגז כלי עבודה: יש שם פטיש, צבת, משור, מברג, סרגל, צנצנת דבק, דבק, מסמרים, ברגים. - תפקידי המילים שונים זה מזה בה במידה שתפקידי הכלים שונים זה מזה (וישנן דומויות בשני המקרים).

כמובן, מה שמבלבל אותנו הוא האחידות בהופעתן של המילים כאשר אנו נתקלים בהן בדיבור או בכתב ובדפוס. שכן שימושיהן אינם ניצבים בבהירות כזאת לנגד עיניינו. בעיקר לא כאשר אנו מתפלספים!

#13. כאשר אנו אומרים: "כל מילה בלשון מציינת משהו", לא אמרנו בכך עדיין שום דבר, אלא אם כן הבהרנו בדיוק איזו הבחנה ברצוננו לעשות (ייתכן שהיינו רוצים להבחין את המילים של שפה מסויימת ממילים 'ללא משמעות' כפי שהן מופיעות בשירים של לואיס קרול, או ממילים כמו "יופאידיאה" באיזשהוא פזמון).

#14. שווה בדעתך שמישהו אומר: 

- "כל כלי העבודה משמשים כדי לשנות דבר מה. כך הפטיש - את מצב המסמר. המשור - את צורת הקרש וכו'".

- ואת מה משנים הסרגל, צנצנת הדבק, המסמרים?

- "את ידיעתנו אודות אורכו של דבר מה, את הטמפרטורה של הדבק ואת חוזקו של הארגז".

וכי מרוויחים משהו מהטמעה זו של ביטויים?

#26. מקובל לחשוב כי מה שמכונן את לימוד השפה הוא מתן שמות לעצמים. דהיינו: לבני אדם, לצורות, לצבעים, למכאובים, למצבי רוח, למספרים וכו'. כאמור - מתן השם דומה משהו להצמדת תווית שם לדבר. ניתן לכנות זאת הכנה לשימוש במילה. ואולם הכנה למה (TO WHAT) היא זו?

#27. "אנו מכנים דברים בשמות, ואז אנחנו יכולים לדבר עליהם; לציין אותם בדיבור". - כאילו שבעצם הפעולה של מתן השם כבר נתון מה שאנחנו עושים בהמשך. כאילו שישנו רק דבר אחד הקרוי "לדבר אודות דבר-מה". בעוד שעם המשפטים שלנו הרינו עושים דברים מגווינים ביותר. הבה נחשוב על הקריאות בלבד; על תפקידיהן השונים לגמרי:

                                                                   מים!

                                                                   הלאה!

                                                                   או!

                                                                   הצילו!

                                                                   יופי!

                                                                   לא!

כלום עודך נוטה לכנות מילים אלה "שמות של עצמים"?

                  --- לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות (ע"מ 41-2, 47)

נקודות למחשבה

"ברצוני לתת רק דוגמא אחת לדרך שבה יוצרת הטכנולוגיה תפיסות חדשות של האמיתי, ותוך כדי כך חותרות תחת תפיסות ישנות יותר. כוונתי לנוהג הבלתי מזיק לכאורה של מתן ציונים או נקודות על תשובות שמשיבים תלמידים במבחן. נוהל זה נראה לכולנו כה טבעי, עד שאנחנו בקושי מודעים למשמעותו. ייתכן אף שנתקשה לדמות כי המספר או האות הנם כלי, או אם תרצו, טכנולוגיה; וכי כאשר אנו משתמשים בטכנולוגיה הזו כדי לשפוט התנהגות של אדם, אנו עושים דבר-מה מוזר. המקרה הראשון של מתן ציונים על עבודות של תלמידים אירע באוניברסיטת קיימברידג' ב-1792, לפי הצעתו של מרצה בשם וויליאם פריש [...] הרעיון שהעלה, לייחס למחשבות אנושיות ערך כמותי, היה צעד עיקרי בדרך לבניית מושג מתמטי של המציאות. אם אפשר לתת מספר לאיכותה של מחשבה אנושית, כי אז אפשר לתת מספר לאיכויות כמו חסד, אהבה, שנאה, יופי, יצירתיות, תבונה ואפילו לשפיות עצמה. [...] הפסיכולוגים שלנו, הסוציולוגים והמחנכים אינם רואים כמעט כל אפשרות לעשות את עבודתם ללא מספרים. הם מאמינים כי ללא מספרים לא יוכלו לרכוש או לבטא ידע אותנטי.

לא אטען כאן כי זהו רעיון מטופש או מסוכן, אלא רק כי זהו רעיון מוזר. מה שמוזר עוד יותר הוא, שכה רבים מאיתנו אינם רואים בכך כל דבר מוזר. לומר שמישהו אמור לבצע עבודה טוב יותר משום שיש לו מנת משכל 431, או שמישהו הוא 2.7 בסולם של רגישות, או שחיבור מסוים על עליית הקפיטליזם הוא A וחיבור אחר הוא +C, כל זה היה נשמע כמו סינית באוזני גליליאו, או שייקספיר, או תומס ג'פרסון. אם בעינינו זה הגיוני, הרי זה מכיוון שחשיבתנו שלנו כה מותנית על ידי טכנולוגיית המספרים עד שאנו רואים את העולם בצורה שונה מכפי שראו אותו הם. [...] זוהי דרך אחרת לומר כי בכל כלי גלומה הטיה אידיאולוגית, נטייה מוקדמת לבנות את העולם כדבר אחד ולא כדבר אחר."

                        מתוך: ניל פוסטמן – טכנופולין (כניעתה של התרבות לטכנולוגיה), ע"מ 14-15.

הציטוט השבועי לילד: אבודה עברית

"הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא ירדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עינים כאלה. ודאי היתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.

ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) – גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר, כפליים 'לי', הרי לָהלָהזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן, ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראות האספלטיים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האובסרבטוריות של הרוח (כמה ילדוּת!).

והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית – 'כמה?', וקונים מעט חום שבגוף האישה באותן הפרוטות שלהם [...] בעיר זו בלבד [...] חיים ארבעה מליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מליון נפש! ולכל אחד זוג רגלים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים – ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי – הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום..."

                (מתוך: לאה גולדברג, "אבדות – רומן גנוז", פרק 2.)

הציטוט השבועי לילד: מאירועי דיומא

מוקדש לאפ', שיש לה, אבל קצת אחרת.

"שלוש מאות אלף פליטים בקאליפורניה, ורבים בדרך. ובקאליפורניה היו הדרכים עמוסות באנשים בהולים, שהתרוצצו כנמלים: מושכים, דוחפים, מרימים, עובדים. אל כל משא של איש אחד נשלחו חמישה זוגות ידיים. למראה כל קומץ מזון נפערו חמישה פיות.

בעלי-האדמות, שיכלו לאבד את אדמתם אם תפרוצנה מהומות, בעלי-האדמות שידעו היסטוריה, שהיו מסוגלים לקרוא ספרי היסטוריה, מעיניהם לא נעלמה העובדה החשובה: כל אימת שהרכוש מצטבר בידי מתי-מעט, הוא נלקח מהם בסופו של דבר. והעובדה החברתית: כשרוב רובו של העם סובל מרעב ומקור, האנשים לוקחים בכוח הזרוע את הדרוש להם. וגם העובדה המזעזעת הקטנה שהדהדה בכל ההיסטוריה האנושית: הדיכוי פועל לחיזוק המדוכאים ולליכודם. בעלי האדמות הגדולים התעלמו משלוש אזהרות היסטוריות אלה. מספר בעלי האדמות פחת והלך. מספר המנושלים גדל והלך, וכל מאמציהם של בעלי האדמות הופנו לדיכוי המנושלים 

[...]

הטרקטורים שגזלו מן האנשים את מקור פרנסתם, מנופי הפלדה שהעמיסו מטענים, המכונות שייצרו בכוח עצמן בלי עזרת יד אדם, מספרם של כל אלה גדל והלך. משפחות רבות יותר ויותר יצאו לנוד בדרכים, ללקט שיירים משולחנות בעלי החוות הגדולים, ונפשם יצאה לאדמה שלצידי הדרך. בעלי האדמות הגדולים [...] כל העת היו שרויים בפחד: שלוש מאות אלך איש – אם יקום להם מנהיג – זה יהיה הסוף. שלוש מאות אלף איש, רעבים ואומללים ,אם הם יתארגנו, האדמה תעבור לידיהם. [...] בעלי האדמות הגדולים, שרכושם הפך אותם, בעלת ובעונה אחת, לרמים מבני תמונה רגילים ולפחותים מהם, הלכו לקראת אובדנם. הם השתמשו בכל אמצעי שבסופו של דבר עתיד היה להוביל אותם אל מפלתם.

[...]

איש אחד, משפחה אחת, גורשו מעל אדמתם. מכונית רעועה מיטלטלת בכביש מערבה. איבדתי את אדמתי. טרקטור בא וגזל את אדמתי ממני. אני בודד ונפחד. ובלילה חונה משפחה אחת בתעלה, ועוד משפחה עוצרת, וקם מאהל. שני הגברים קורסים ומשוחחים, והנשים והילדים מאזינים. כאן נרקמים ניצני המרד. למי ששונא שינויים ופוחד מהפיכות, יש לומר: הפרידו בין שני הגברים. החדירו לליבם פחד זה מפני זה, שנאה זה כלפי זה, חשד זה בזה. כאן ראשיתו של הדבר שאתה חושש מפניו, כאן נובט הגרעין. שכן התחושה 'איבדתי את אדמתי' משתנה. תא בודד מתחלק, ומן החלוקה מתפתח הדבר השנוא עליך, ונולדת התחושה 'איבדנו את אדמתנו'. כאן טמונה הסכנה, שכן שני אנשים אינם בודדים ומפוחדים כמו איש בודד אחד. ומתחושת ה"אנחנו" הזו מתפתח דבר מסוכן עוד יותר: 'ש לי קצת אוכל' לעומת 'אין לי אוכל'. אם המסקנה היא 'יש לנו קצת אוכל' זה הצעד הראשון לקראת מרד. הכיוון ברור. כל שנותר לעשות הוא להכפיל זאת, והאדמה הזו [...] תהיה שלנו. זו הפצצה העתידה להתפוצץ. זו ההתחלה – המעבר מ'אני' ל'אנחנו'.

אם אתה, בעל הרכוש, מבין זאת, תוכל למלט את נפשך. אם תוכל להפריד בין סיבה למסובב, אם תבין שפיין, מארקס, ג'פרסון או לנין היו המסובב, לא הסיבה, אולי תוכל להציל את עורך. אך אתה אינך מסוגל להבין זאת, שכן בגלל רכושך אתה נעשה 'אני' לנצח, נצח מפריד בינך לבין ה'אנחנו' ".

--    ג'ון סטיינבק "ענבי זעם" (פרקים 14, 25). מאנגלית: תמר עמית.

הציטוט השבועי לילד: אין חדש תחת השמש (פוסט אנכרוניסטי)

כתבה מ"ווינט", 6/7/11

"מרנ"א אמ.די. 517

מדינת ישראל, בהיותה מדינה קטנה ומוקפת אויבים, זקוקה כדי להגן על עצמה לכלי נשק רבים ומתוחכמים (יעילים ופיקחיים). והנה בימים אלה התבשרנו על המצאתו של כלי נשק חדש ויעיל שיהפוך כל מלחמה למשחק ילדים ממש. הכלי הוא ה-מרנ"א אמ.די.517. מרנ"א פירושו – מטול רקיטות נגד אדם, והכלי החדיש יטיל רקטות (קליעים מוטסים בכוח דלק) בעלות קליבר 5.17 אינטש (כ-126 מ"מ) ויפגע בכוחות רגליים של האויב בגורמו להם אבדות כבדות בגלל התפוצצות חומר-הנפץ שבחרטומו של הקליע הכבד.

אנשי-צבא שבדקו את המרנ"א במעבדותיהם המשוכללות (מתוחכמות) אמרו אחר כך שהרקטות ממש ריטשו (ריסקו) את בני-מעיהם של המטרות הנסיוניות. הם אמרו שאם המרנ"א מתופעל (מופעל) ע"י לוחם מאומן היטב, יכול חייל בודד אחד להשמיד עשרות אנשים אחרים וגם לגרום נזק כבד לרכושו של האויב ולעמדותיו.

אנשי-מדע שפיתחו את כלי הנשק הנפלא, עמלו על בנייתו כשלוש שנים, והם סיפרו כי אורכם של החוטים הטמונים במוחו האלקטרוני (החשמלי) של הקליע, מגיע ל-19 מטר. אכן מוח פקחי..

עתה עמלים המדענים על פיתוחם של דגמים (סוגים) נוספים של המרנ"א. מלבד המרנ"א אמ.די. 517 שבחרטומו טמון חומר-נפץ מרסק, נבנה עתה המרנ"א ג'י.אל. 517, שישא בחובו (בתוכו) חומר-נפץ מצית. רקטה זו לא תרטש את מעיו של האויב, אלא תשרוף אותו למוות. קליע זה גם יהיה מעוצב (עשוי) בצורה נאה יותר ויוסיף חן וצבעוניות לשדה הקרב.

חיילים רבים שהשתמשו במרנ"א החדיש חזר משדה-הקרב מרוצים ושמחים וסיפרו כי מעולם לא נהנו כל כך להילחם.

אכן, רבות תורמים המדענים והמדע למען בטחונה של ארצנו שבוודאי תרכוש (תקנה) את המרנ"א החדש שיעזור לה רבות בריטוש (מעיכת) בני-מעיהם של אויבנו ושריפתם (צלייתם) למוות."

מתוך: Zoo ארץ Zoo? 'מה חדש במדע?' (ע"מ 132). נדפס לראשונה בשנת 1975.

הציטוט השבועי לילד: עניינים.

עניינים, מתישים העניינים כל יום

כל יום, כל יום

עד עפר.

נשרפו הפיוטים הקשקושים

קשקושים, קשקושים.

כל השנה חיתה, היתה

ופתאום לקחה, ארזה והלכה.

הנה שוב שמחים העניינים, אצלי.

עכשיו את כל הערב במתנה

מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

מידי העניינים זרמו נורא,

עניינים מידי

ופתאום עלו בלהבה,

נשאר רק חלום.

כל השנה היתה

חיתה, היתה, לקחה, ארזה וברחה

עכשיו העניינים כאלו עצובים, אצלי

עכשיו את כל הערב במתנה,

מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

(ולדימיר ויסוצקי - עניינים. תרגם, ככל הנראה, ארקדי דוכין.) 

הציטוט השבועי, פעמיים כי טוב

אם תלמד אותי לרפא

אותך בחשך, ארפא את החשך.

אם תלמד אותי לכתוב בחשך,

אלמד את החשך

לכתב.

(חזי לסקלי – "לימודי רפואה ולימודי ספרות", מתוך "באר חלב באמצע עיר").

הציטוט השבועי: רוחסערה

"זעם אימים יתקפנו, אפו, כרגיל, התלקח בו:

'ככה יאה לי! – שאג – כי נשקי אשר לי לא זכרתי!

למה זנחתי אפי, עזוזי, איומי ואבגוד בם?

למה בחרתי בלשון תחנונים, באורח לא לי הוא?

יען הכוח זיני: בקדרות עננים יעזור לי,

בו אסכסך מצולה ואלון מסוקס אעקור בו,

שלג כאבן אשית ואכה בברד את הארץ.

הן אנוכי, בפגשי את אחי הרוחות ברקיע,

(שחק – שדה-קרב לעוזי), בזעם-נקם אלחם בם,

רעש אימים ישמע בקרבות מחובו של האייתר,

אש להבות מצלעי העבים הקרועים מתפרצת!

הן אנוכי בחודרי לחביון אדמה מקומרת,

מעמקי מערות אפלות אתנשא עלי שכם,

ליל רפאים אחריד ואחיל באפי את הארץ!"

מתוך: אובידיוס – מטאמורפוזות ו' 686-699 (מלטינית:שלמה דיקמן)

הציטוט השבועי: כבלים ונישואים

"גורדוויל פתח פיו לספר עניין הרצח – והנה התחילו כבלים, כבלי-ברזל כבדים, נמשכים ויוצאים מתוך הפה, בלי הפסק, נמשכים ונערמים לרגליו לגל גבוה, ועמם מזנק מפיו סילון של דם. לא היה ביכולתו לסגור שוב את הפה, ולא להוציא הברה. תקף את גורדוויל פחד לא-אנושי, לפי שהבין, שהכבלים יהיו בעוכריו. אה, אילו יכול לדבר ולהוכיח צדקתו! ניסה לעשות סימנים בידיו, אך הללו לא נשמעו לו אף הן. מלבד זה גם ידע, שסימנים ללא תועלת הם. צריך לדבר, לדבר! והנה התחיל מושך בידיו את הכבלים מפיו בתקווה שהם יתמו במהירות ויוכל לדבר. הידיים נתלכלכו בדם והכבלים לא פסקו. מסביבו כבר היתה ערמה גדולה, שהקיפה אותו כמין חומה.

[...] ומיד תפסו אותו, טילטלוהו וסחבוהו דרך מסדרונות ומרתפים אפלים; לצעוק לא יכול, כי הכבלים עדיין נמשכו מתוך פיו, ללא קץ ותיכלה. אחר הוכנס לתוך חדר עגול והוא ידע, שזהו מין כבשן מוסק ושעכשיו יצלוהו חיים. הרי זוהי האינקוויזיציה! – רצה למחות – האינקוויזיציה בטלה זה כבר והיא אסורה! שלא כחוק אתם עושים לי זאת! אך לא יכול להוציא הגה. התחילו לפשוט לו בגדיו ואחרי פשיטת כל בגד גבר עליו החום עד למחנק והצמא שרף את פיו ואת קרביו. הוא עשה בידו סימן, כי יתנו לו מה לשתייה. האנשים חמלו עליו והביאו לו מים. אולם המים, בלגמו מהם, נהפכו בפיו לאש צורבת, שהייתה קשה לו פי אלף מעינויי הצמא. אללי! – גנח בייסוריו – הם מתעללים בי! חוסו נא, הבו לי מעט מים פשוטים! כיצד אפשר להתאכזר כל-כך! ברותחים הרי אי אפשר לשבור את הצמא!"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.

הציטוט השבועי: ללא כותרת

"המונים, המונים זרמו לתוך הפרטר, המואר אור כתום-בהיר צורם, וזרמו מתוכו, אלו מעורבים ומסובכים באלו, ערב רב של נמלים מתנועעות, אוכלוסי יום א', פועלים, פקידים, משרתים, שפחות. יצאו לקראת פגעים, ביקשו אוונטורות, כדי להצטייד לששת ימי הפעולה העכורים והמונוטוניים. והפרטר שאג וצרח באלפי קולות מסוכסכים זה בזה, הזמין על ידי כרוזים ותיבות-נגינה צרודים, על ידי מוקיינים צבועי-פרצוף, קופים, גמדים, נשים ענקיות ומסורבלות שלא כרגיל; על ידי כושים והודים מזוייפים, אתליטים בני יומם בזרועותיהם המעורטלות והשריריות כשל קצבים במקולין; על ידי גופות-דונג בלתי נעות בארונות זגוגית, אקרובטים בחלוק מלפף מצבע עור הבשר; על ידי "עושי פלאים", אמגושים, אשפים, בולעי-חרבות למיניהם – הזמין בצווחה מחרישה, ובעמרי זוהר מסנוורים, "שלא להחמיץ את השעה ולהיכנס, להיכנס, בבקשה מכם, אדוני וגבירותי!". תיאטרון הפרעושים היה כאן, כל מיני נדנדה, צריפי ירייה וקלע עם פרסים משעממים לזוכה, קרקסאות פחותי דרגה ובתי קינו למחזות "מערב-פרוע", מסילות הר ובקעה, גלגל-הענק, קרוסילים מכל המינים, "איש המהלומות", קבריטים זולים, מוכרי נקניקים רותחים ומוכרי מיני מאפה ופירות, מסבאות, שיכורים גועים, יצאניות ממין גרוע, הכל היה כאן, כדי סיפוק צורך-התענוגות הפשוט והתמים של דלת העם.

אבל מאחורי כל זה, מאחורי מוכרי התענוגות ולקוחותיהם, רבצה עניות, ומחלה וייסורים שכנו שם בקביעות, כגרעינם האמיתי והעיקרי של הדברים, כתמצית תמציתם – זאת הרגיש עכשיו רודולף גורדוויל בעברם על-פני מבוא הפרטר העממי, הרגיש בבהירות נוראה ומתוך לב מכווץ. נעשה לו צר בגרונו, צר עד כדי מחנק, כאילו הופרשו לפתע מתוך האוויר כל חלקי החמצן שבו. בדידות מוות תקפתהו, ועורק נרגז התחיל פועם מתוך גופו כלפי צדעיו, מלמטה למעלה, מקיש כמעט בנשמע [...]"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.