יום שני, 29 באוגוסט 2011

פוסט עצל.

והפעם, פוסט עצל עם שני שירים, בחסות הלהקה הזוהרת של מתיו הואק, מהדיסק המושלם שלהם מ-2003.



I am not a lamb
but I will sweep sweep sweep
and curl and sleep
all at your feet
 
I am not a room
I will cave, cave, cave
 
And I am not a child
but I am lost, lost, lost...  


(ועוד אחד למיטיבי שמע):



יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

אחאב


נתזי מי מלח על לחיי אז הבטיחוני:
אנוכי אחאב.
אחתור
אל הבדידות,
זו המפלצת חיוורת הפנים, ללא מרגוע
כדי לצוד? כדי לגבור? כדי לנקום? כדי לטבוע?

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

הציטוט השבועי לילד: אבודה עברית


"הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא ירדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עינים כאלה. ודאי היתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.

ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) – גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר, כפליים 'לי', הרי לָהלָהזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן, ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראות האספלטיים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האובסרבטוריות של הרוח (כמה ילדוּת!).

והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית – 'כמה?', וקונים מעט חום שבגוף האישה באותן הפרוטות שלהם [...] בעיר זו בלבד [...] חיים ארבעה מליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מליון נפש! ולכל אחד זוג רגלים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים – ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי – הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום..."


                (מתוך: לאה גולדברג, "אבדות – רומן גנוז", פרק 2.)

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

מסוג אותם דברים הנהגים על גגו של א-ו (בקרוב גם פ) בשעת לילה

לפתע הבנתי: והנה
אני משחק
חמש  אבנים עם עצמי:
חמש אבנימחשבות.

אחת באוויר כשארבע בצד
אם שתים אתפוס, יעופו שלוש
שלוש באגרוף – אז שתים טסות
אחת בטוחה; אל עוד ארבע אשאף

 והנה, כולן אסופות כך ביד
ספרתי: חמש, אף אחד לא נפקד
נו, מה כבר נותר לעשות עם זה אז?

שוב: אחת באוויר כשארבע ביד..

יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

איזה יופי


ציפורנים רבות-אורך, המצובעות בכל גווני הקשת; נעלי-עקב גבוהות; מיני תלבושות שהנוחות אינה ממעלתן; מדוע דווקא אלה מסימני היופי? מה חן מוצא אדם בהם? הרי יש להסכים על דבר אחד: גם אם עבורי אין מדובר בסממנים מושכים (ואודה, שמוזר אני: בראשונה אבחן את העיניים, ולאחריהן – הציפורניים), הרי שיש סיבה לכך שמנהגים מסוג אלה רווחים סביבי.

וסביר להניח שסיבה זו היא שיש אנשים החושבים שיש בכך ממין היופי; ושהנשים חושבות שהדבר יפה; או שהנשים חושבות שהדבר יפה כי הגברים חושבים שהדבר יפה, ואת הטוב בעיניהם הן מחפשות. כך או כך, הן יש לשאול מדוע – למה דווקא כך?

כמענה ראשון ניתן לפטור רוב תופעות שמבקשות לרמז על מיניות. כך צביעת השפתיים, או לבישת בגדים המסתירים טפח וחושפים כפליים. והן המיניות, סוג ראשון של משיכה ועיקרון-של-הצלחה הוא בחברה. ולא צריך לעבור שלוש שנים בלימודי הסוציולוגיה (על כל פנים, אני איני צריך) כדי להבין שיופי, במובן של משיכה מינית, הוא מדד אחד של מצוינות בקרב בני אדם. היפה והמושך תמיד נחשב מוצלח, גם אם אין בו יתרון אחד נוסף.

אבל קשה לי להסביר את הקשר המשוער בין מיניות לבין ציפורן ארוכה. פשוט וקל – אם יש קשר, כמדומה, נדמה שהוא מורכב מכדי להיות פשוט כל כך; ואולי פשוט יש לחפש הסבר יותר.

קל לומר שישנו קשר בין מיניות לבין חייתיות; לכך שבעשיית הציפורנים ארוכות מבקשת האישה להדמות כך לחיה. יש הגיון בהסבר כזה, אבל למה דווקא האצבעות? אם כך הוא הדבר, למה האופנה אינה תומכת בשיעור-יתר של הזרועות, כזכר לפלומה העדינה של החתול? או לדינדון עדין של יתרת חבל שתסמל את הזנב? לא. זה הסבר פשוט מדי. אם כי אולי יש בו דבר-מה, חשבתי פעם. ברי שכל התופעות קשורות היכנשהוא לטבע, אבל נדמה שהקשר בין הטבעי לבין היפה (כך, לפחות, עבורי) אינו קשר של חיקוי אלא דרך של ביטוי: של עיבוד.

קשר עמוק נקשר בי בין יפה לבין סימטרי. נדמה שכך הוא בעולם: האמנות הקלאסית שואפת להרמוניה, הארכיטקטורה של יוון ורומא, פאר היצירה – לשווי מוחלט. גם הטוענים שהיופי, באישה, הוא רק עניין של זוויות ומספרים חושבים דרך ההרמוניה, דרך השאיפה ליחס אוטופי, שווה ו"חלק" מכל הכיוונים. שומת החן של מונרו, לכן, היא רק היוצא-מן-הכלל-הבא-להעיד-על-הכלל; ובתורת כזה הוא רק מחזק את הסימטריה.

אבל הסימטרי כמעט אינו קיים בטבע; הוא יחס אוטופי. אין שני דברים "זהים" בטבע (הנראה), ואין שני צדדים זהים של אותו דבר. לכל דבר, מקני ראמים ועד ביצי כינים, צורה מעט מעוותת. גם כדור הארץ הכחול פחוס בשני צדדיו, ומסלולו סביב השמש – בניגוד ל-2000 שנות תפיסה, אינו "מושלם" ומעגלי, אלא אליפטי ועקום.

אם כך, אולי היופי האנושי הוא בדיוק כך: שאיפה להתרחקות מן הטבעי אל האוטופי, אל הסימטרי, העל-טבעי. ואם הטבע משתנה, ישאף היופי להיות קבוע; ואם הטבע בתנועה, ישאף היופי להדגיש את עמידתו במקום בחוסר מעש.

מה הוא חוסר בשיער בגוף? הוכחה לכך שהאדם אינו חיה, אלא רחוק ממנה.

מה הן ציפורנים ארוכות או מטופחות ברוב הידור? הן בטוחה לכך שבעליהן אינו מבצע שום פעילות פיזית עם אצבעותיו.

ומהו הצבע עליהן? תוספת עדותית לחוסר פעולה (אחרת יישחק..)

ומה הן נעלי עקב? הן ערובה לכך שאין הוא נדרש לעמוד כל היום על שתי רגליו (כך יש לקוות..)

ומה השאיפה "להיות לבן", שלאחרונה שטפה גם תרבויות מזרחיות כהודו וסין? הוכחה לחסות בצל, ולא לעבודה קשה.

ותסרוקות במגוונן, ומלבושים מיוחדים, ותכשיטים עדינים, וכל מה שאינו נוח ולא מאפשר לבעליו לבצע פעילות בנקל ויעילות, מרמזות כולן על אותה נקודה בדיוק: בנו אין טבע, טוענת היצירה. אנו אנושי מורם: אין אנו זקוקות לעבודה, אין אנו צריכים לעמול, אין אנו ככל המינים: אנו מעל. לנו הכסף.

הן דוק – במהלך אלפי שנים של חסרון, מודל היופי במלאות היה. אלות היופי רחבות חלציים ומלאות גפיים היו, והגברים ההדורים מילאו בטנם בכריות, אם משמניהם לא הספיקו. ומה קרה מאז? למה הפך דווקא הרזון לדגל היפעה?

הן מה היה שומן אי-אז? הוכחה לכך שבעליו אינו זקוק לעבודה קשה; שיש לו די והותר למחייתו שיכול הוא למנוע מעצמו עבודה קשה, שיש לו די למחייתו כדי כך שאין הוא חושש אל המחר (והרי אם היה חושש היה אוכל פחות היום). הוא הוכחה למצב חומרי שנמצא מעל הטבע "הרגיל".

ומה היום? היום לרוב בני האדם מזון לרוב. ובארצות המערב הרבה מעבר. אט אט חילחלה ההכרה בכך והנה - הן הרזון כאן משמעו שלבעליו יש את הזמן, החופש הכלכלי, כדי לטפל בעצמו כדין. כדי לא להגזים באכילה. כדי לאכול מאכלים מזינים. כדי לשלם לחדר כושר, כדי לשכור מאמן אישי. ובטחונו במצבו עלה כל-כך, שהוא ישאיר עצמו במצב שבו, עם חסרון אוכל פתאומי דחוף, יהיה מצבו רע בהחלט מחברו שהרזון רחוק ממנו. עד כדי כך עמוק הוא בטחונו בבטחונו.

שכן הכסף, כמו היופי, הוא סממן שני להצלחה אצלנו (ור' מישל וולבק לפרטים נוספים לעניין זה).

ובוודאי שגם לעניין זה מירוץ חימוש משל עצמו – זה מבקש להמציא דרכים להיראות כאילו אינו עובד, ולעבוד; וזה מבקש עדויות הולכות וחותכות לכך שאכן אינו עובד.

ואך לפני כמה שבועות גיליתי שאולי אמרו זאת בעניין היופי; טענתי בעינה עומדת  - לא קראתי, ואיני יודע אם אכן אמרו כך או שלא.

יום ראשון, 31 ביולי 2011

הציטוט השבועי לילד: מאירועי דיומא

מוקדש לאפ', שיש לה, אבל קצת אחרת.

"שלוש מאות אלף פליטים בקאליפורניה, ורבים בדרך. ובקאליפורניה היו הדרכים עמוסות באנשים בהולים, שהתרוצצו כנמלים: מושכים, דוחפים, מרימים, עובדים. אל כל משא של איש אחד נשלחו חמישה זוגות ידיים. למראה כל קומץ מזון נפערו חמישה פיות.

בעלי-האדמות, שיכלו לאבד את אדמתם אם תפרוצנה מהומות, בעלי-האדמות שידעו היסטוריה, שהיו מסוגלים לקרוא ספרי היסטוריה, מעיניהם לא נעלמה העובדה החשובה: כל אימת שהרכוש מצטבר בידי מתי-מעט, הוא נלקח מהם בסופו של דבר. והעובדה החברתית: כשרוב רובו של העם סובל מרעב ומקור, האנשים לוקחים בכוח הזרוע את הדרוש להם. וגם העובדה המזעזעת הקטנה שהדהדה בכל ההיסטוריה האנושית: הדיכוי פועל לחיזוק המדוכאים ולליכודם. בעלי האדמות הגדולים התעלמו משלוש אזהרות היסטוריות אלה. מספר בעלי האדמות פחת והלך. מספר המנושלים גדל והלך, וכל מאמציהם של בעלי האדמות הופנו לדיכוי המנושלים 

[...]

הטרקטורים שגזלו מן האנשים את מקור פרנסתם, מנופי הפלדה שהעמיסו מטענים, המכונות שייצרו בכוח עצמן בלי עזרת יד אדם, מספרם של כל אלה גדל והלך. משפחות רבות יותר ויותר יצאו לנוד בדרכים, ללקט שיירים משולחנות בעלי החוות הגדולים, ונפשם יצאה לאדמה שלצידי הדרך. בעלי האדמות הגדולים [...] כל העת היו שרויים בפחד: שלוש מאות אלך איש – אם יקום להם מנהיג – זה יהיה הסוף. שלוש מאות אלף איש, רעבים ואומללים ,אם הם יתארגנו, האדמה תעבור לידיהם. [...] בעלי האדמות הגדולים, שרכושם הפך אותם, בעלת ובעונה אחת, לרמים מבני תמונה רגילים ולפחותים מהם, הלכו לקראת אובדנם. הם השתמשו בכל אמצעי שבסופו של דבר עתיד היה להוביל אותם אל מפלתם.

[...]

איש אחד, משפחה אחת, גורשו מעל אדמתם. מכונית רעועה מיטלטלת בכביש מערבה. איבדתי את אדמתי. טרקטור בא וגזל את אדמתי ממני. אני בודד ונפחד. ובלילה חונה משפחה אחת בתעלה, ועוד משפחה עוצרת, וקם מאהל. שני הגברים קורסים ומשוחחים, והנשים והילדים מאזינים. כאן נרקמים ניצני המרד. למי ששונא שינויים ופוחד מהפיכות, יש לומר: הפרידו בין שני הגברים. החדירו לליבם פחד זה מפני זה, שנאה זה כלפי זה, חשד זה בזה. כאן ראשיתו של הדבר שאתה חושש מפניו, כאן נובט הגרעין. שכן התחושה 'איבדתי את אדמתי' משתנה. תא בודד מתחלק, ומן החלוקה מתפתח הדבר השנוא עליך, ונולדת התחושה 'איבדנו את אדמתנו'. כאן טמונה הסכנה, שכן שני אנשים אינם בודדים ומפוחדים כמו איש בודד אחד. ומתחושת ה"אנחנו" הזו מתפתח דבר מסוכן עוד יותר: 'ש לי קצת אוכל' לעומת 'אין לי אוכל'. אם המסקנה היא 'יש לנו קצת אוכל' זה הצעד הראשון לקראת מרד. הכיוון ברור. כל שנותר לעשות הוא להכפיל זאת, והאדמה הזו [...] תהיה שלנו. זו הפצצה העתידה להתפוצץ. זו ההתחלה – המעבר מ'אני' ל'אנחנו'.

אם אתה, בעל הרכוש, מבין זאת, תוכל למלט את נפשך. אם תוכל להפריד בין סיבה למסובב, אם תבין שפיין, מארקס, ג'פרסון או לנין היו המסובב, לא הסיבה, אולי תוכל להציל את עורך. אך אתה אינך מסוגל להבין זאת, שכן בגלל רכושך אתה נעשה 'אני' לנצח, נצח מפריד בינך לבין ה'אנחנו' ".



--    ג'ון סטיינבק "ענבי זעם" (פרקים 14, 25). מאנגלית: תמר עמית.

יום רביעי, 6 ביולי 2011

הציטוט השבועי לילד: אין חדש תחת השמש (פוסט אנכרוניסטי)


"מרנ"א אמ.די. 517

מדינת ישראל, בהיותה מדינה קטנה ומוקפת אויבים, זקוקה כדי להגן על עצמה לכלי נשק רבים ומתוחכמים (יעילים ופיקחיים). והנה בימים אלה התבשרנו על המצאתו של כלי נשק חדש ויעיל שיהפוך כל מלחמה למשחק ילדים ממש. הכלי הוא ה-מרנ"א אמ.די.517. מרנ"א פירושו – מטול רקיטות נגד אדם, והכלי החדיש יטיל רקטות (קליעים מוטסים בכוח דלק) בעלות קליבר 5.17 אינטש (כ-126 מ"מ) ויפגע בכוחות רגליים של האויב בגורמו להם אבדות כבדות בגלל התפוצצות חומר-הנפץ שבחרטומו של הקליע הכבד.

אנשי-צבא שבדקו את המרנ"א במעבדותיהם המשוכללות (מתוחכמות) אמרו אחר כך שהרקטות ממש ריטשו (ריסקו) את בני-מעיהם של המטרות הנסיוניות. הם אמרו שאם המרנ"א מתופעל (מופעל) ע"י לוחם מאומן היטב, יכול חייל בודד אחד להשמיד עשרות אנשים אחרים וגם לגרום נזק כבד לרכושו של האויב ולעמדותיו.

אנשי-מדע שפיתחו את כלי הנשק הנפלא, עמלו על בנייתו כשלוש שנים, והם סיפרו כי אורכם של החוטים הטמונים במוחו האלקטרוני (החשמלי) של הקליע, מגיע ל-19 מטר. אכן מוח פקחי..

עתה עמלים המדענים על פיתוחם של דגמים (סוגים) נוספים של המרנ"א. מלבד המרנ"א אמ.די. 517 שבחרטומו טמון חומר-נפץ מרסק, נבנה עתה המרנ"א ג'י.אל. 517, שישא בחובו (בתוכו) חומר-נפץ מצית. רקטה זו לא תרטש את מעיו של האויב, אלא תשרוף אותו למוות. קליע זה גם יהיה מעוצב (עשוי) בצורה נאה יותר ויוסיף חן וצבעוניות לשדה הקרב.

חיילים רבים שהשתמשו במרנ"א החדיש חזר משדה-הקרב מרוצים ושמחים וסיפרו כי מעולם לא נהנו כל כך להילחם.

אכן, רבות תורמים המדענים והמדע למען בטחונה של ארצנו שבוודאי תרכוש (תקנה) את המרנ"א החדש שיעזור לה רבות בריטוש (מעיכת) בני-מעיהם של אויבנו ושריפתם (צלייתם) למוות."

מתוך: Zoo ארץ Zoo? 'מה חדש במדע?' (ע"מ 132). נדפס לראשונה בשנת 1975.

יום שלישי, 28 ביוני 2011

ערים וזיכרון #28611

בעיר הולדת, אין הבדל גדול בין מבט-ממעל, הצופה אל העיר, לבין מבט מן הקרקע, הצופה לכוכבים. באורות עדינים זוהרים בתיהם של החברים, של החברים-לשעבר, של החברים-של החברים, ושל חברי-החברים לשעבר, בולטים מתוך המפה החשוכה, איש איש ואורו; כל אחד מוגדר על ידי מערכת קואורדינטות של הזיכרון, המקבעת אותו בערכים מוחלטים לנקודת המבט שלי, של הצופה. כל כוכב מתאפיין במהותו: מי מהם הוא שמש, וזוהר את זוהר ההיכרות; מי מהם ירח, והזיכרון שעולה מהתבוננות בו אינו אלא הדהוד של זכרון כוכב אחר, מראה של מי שמאיר עבורו.

בעיר הולדת אין הבדל בין אסטרונומיה וארכיאולוגיה. הן המבט אל הכוכב, אל הזוהר ברקיע, אינו אלא תצפית על העבר: אל אור שנוצר לפני מליארד שנה, חצה יקום ומחציתו עד שפגע בעין. ומי יודע מי מבין נגה הבתים שבמפת העיר עדיין מתקיים – או שהאור המנצנץ נוצר אי-שם, כשעוד פעם אז בשבילי, ובינתיים כבתה החברות, ובקרוב יידום גם הנצנוץ?

אכן, מלאה עיר הולדת בשני אלה – בכוכבים זורחים המאירים ובכוכבים זורחים שכבר כבו מזמן. ולמביט למעלה או למטה אין אלא להמתין – ולחכות - ולקוות..

יום ראשון, 26 ביוני 2011

הציטוט השבועי לילד: עניינים.

עניינים, מתישים העניינים כל יום
כל יום, כל יום
עד עפר.
נשרפו הפיוטים הקשקושים
קשקושים, קשקושים.

כל השנה חיתה, היתה
ופתאום לקחה, ארזה והלכה.
הנה שוב שמחים העניינים, אצלי.
עכשיו את כל הערב במתנה
מתנה, מתנה תאמין.
אני רק אדבר.

מידי העניינים זרמו נורא,
עניינים מידי
ופתאום עלו בלהבה,
נשאר רק חלום.

כל השנה היתה
חיתה, היתה, לקחה, ארזה וברחה
עכשיו העניינים כאלו עצובים, אצלי
עכשיו את כל הערב במתנה,
מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

(ולדימיר ויסוצקי - עניינים. תרגם, ככל הנראה, ארקדי דוכין.) 

יום רביעי, 8 ביוני 2011

כמה מחשבות על מתנה ובחירה

 "הוי ידידי! אין ידידים"
                       - אריסטו

מהי מתנה? מתי נאמר שמתנה – היא בעלת משמעות, או ערך? ברור לי, ממרום שנותי, שיש הרבה סוגי מתנות שאין להן ערך, או שהערך שלהן פחות (וכמובן שאין המדובר בערך כספי). מתנה שמישהו מעניק לך רק על מנת ש- (תחבב אותו, תעניק לו בחזרה, שיוכל לדרוש ממך דבר-מה ולהשתמש במתן המתנה כהוכחה לכך ש"אתה חייב" לו). ברור גם שיש מתנות שאין להן ערך בכלל – למשל, כאשר אדם מעניק מתנה רק כי הוא חייב (או כי זה יום ההולדת, ואי אפשר שלא). מתנות דודתיות מהסוג הזה – מה תועלת בהן ואיזו שמחה אפשר להפיק מהן?

למעשה, כשאני מתבונן במתנות שקיבלתי, ובמתנות שהייתי רוצה לקבל, דבר-מה אחד עובר ומסמל את כל המתנות שיש בהן ערך: בחירה. בחירה, במובן של הענקה באופן בלתי-כפוי לחלוטין. מתוך החלטה עצמאית, אוטונומית. בחירה להעניק מתוך רצון להעניק – ולא מתוך רצון לדבר מה שחיצוני למתנה הזאת. מסוג אותם דברים שמאחוריהם עומדת הטענה "רציתי לתת לך X סתם-כך"; או "כדי לשמח אותך". או "כדי להזכיר לך שאתה חשוב לי".

כשחושבים על זה לעומק, ככל שהמתנה היא אקט שמכיל בתוכו יותר "חופש", הריהי, בעיני, בעלת משמעות גדולה יותר. וכן, כשאני חושב על זה, קיים מושג אחד שהענקתו לאחר היא אקט מלא ושלם של חופש כזה; דבר-מה שאי אפשר לכפות אדם, באף אמצעי שהוא, להעניק לאדם אחר: את עצמו.

אפשר לענות אותי ולכפות עלי לומר כל מה שהמענים ירצו; אפשר לכפות עלי כל מחווה גופנית שבדמיון; אפשר להכריח אותי להעניק כל דבר חומרי ששייך לי; אבל אי אפשר, בשום אמצעי שאני מכיר, להכריח אדם להעביר לאדם אחר את עצמו – "באמת". את עצמו באופן המלא והשלם ביותר שאפשר להעביר; על כל הפגמים והמחשבות המוזרות. המוכנות הזו לפתיחות היא אקט עליון ואחרון של בחירה חופשית, של רצון אוטונומי, והיא מבטאת את הרובד העמוק ביותר – הנסתר ביותר, וזה שאין לאף אחד גישה אליו -  ומפה, הרי שהוא גם האמיתי ביותר – באדם.

אל תתנו לי דבר; העניקו לי אתכם – זו קריאת האדם המחפש קשרי-אמת. לא אעניק לך דבר, מלבד עצמי – זו קריאת האדם המחפש הד לקריאתו. אך האמנם ראוי אתה – האמנם ראוי אני – לפתיחות שכזו?