הציטוט השבועי לילד: מאירועי דיומא

מוקדש לאפ', שיש לה, אבל קצת אחרת.

"שלוש מאות אלף פליטים בקאליפורניה, ורבים בדרך. ובקאליפורניה היו הדרכים עמוסות באנשים בהולים, שהתרוצצו כנמלים: מושכים, דוחפים, מרימים, עובדים. אל כל משא של איש אחד נשלחו חמישה זוגות ידיים. למראה כל קומץ מזון נפערו חמישה פיות.

בעלי-האדמות, שיכלו לאבד את אדמתם אם תפרוצנה מהומות, בעלי-האדמות שידעו היסטוריה, שהיו מסוגלים לקרוא ספרי היסטוריה, מעיניהם לא נעלמה העובדה החשובה: כל אימת שהרכוש מצטבר בידי מתי-מעט, הוא נלקח מהם בסופו של דבר. והעובדה החברתית: כשרוב רובו של העם סובל מרעב ומקור, האנשים לוקחים בכוח הזרוע את הדרוש להם. וגם העובדה המזעזעת הקטנה שהדהדה בכל ההיסטוריה האנושית: הדיכוי פועל לחיזוק המדוכאים ולליכודם. בעלי האדמות הגדולים התעלמו משלוש אזהרות היסטוריות אלה. מספר בעלי האדמות פחת והלך. מספר המנושלים גדל והלך, וכל מאמציהם של בעלי האדמות הופנו לדיכוי המנושלים 

[...]

הטרקטורים שגזלו מן האנשים את מקור פרנסתם, מנופי הפלדה שהעמיסו מטענים, המכונות שייצרו בכוח עצמן בלי עזרת יד אדם, מספרם של כל אלה גדל והלך. משפחות רבות יותר ויותר יצאו לנוד בדרכים, ללקט שיירים משולחנות בעלי החוות הגדולים, ונפשם יצאה לאדמה שלצידי הדרך. בעלי האדמות הגדולים [...] כל העת היו שרויים בפחד: שלוש מאות אלך איש – אם יקום להם מנהיג – זה יהיה הסוף. שלוש מאות אלף איש, רעבים ואומללים ,אם הם יתארגנו, האדמה תעבור לידיהם. [...] בעלי האדמות הגדולים, שרכושם הפך אותם, בעלת ובעונה אחת, לרמים מבני תמונה רגילים ולפחותים מהם, הלכו לקראת אובדנם. הם השתמשו בכל אמצעי שבסופו של דבר עתיד היה להוביל אותם אל מפלתם.

[...]

איש אחד, משפחה אחת, גורשו מעל אדמתם. מכונית רעועה מיטלטלת בכביש מערבה. איבדתי את אדמתי. טרקטור בא וגזל את אדמתי ממני. אני בודד ונפחד. ובלילה חונה משפחה אחת בתעלה, ועוד משפחה עוצרת, וקם מאהל. שני הגברים קורסים ומשוחחים, והנשים והילדים מאזינים. כאן נרקמים ניצני המרד. למי ששונא שינויים ופוחד מהפיכות, יש לומר: הפרידו בין שני הגברים. החדירו לליבם פחד זה מפני זה, שנאה זה כלפי זה, חשד זה בזה. כאן ראשיתו של הדבר שאתה חושש מפניו, כאן נובט הגרעין. שכן התחושה 'איבדתי את אדמתי' משתנה. תא בודד מתחלק, ומן החלוקה מתפתח הדבר השנוא עליך, ונולדת התחושה 'איבדנו את אדמתנו'. כאן טמונה הסכנה, שכן שני אנשים אינם בודדים ומפוחדים כמו איש בודד אחד. ומתחושת ה"אנחנו" הזו מתפתח דבר מסוכן עוד יותר: 'ש לי קצת אוכל' לעומת 'אין לי אוכל'. אם המסקנה היא 'יש לנו קצת אוכל' זה הצעד הראשון לקראת מרד. הכיוון ברור. כל שנותר לעשות הוא להכפיל זאת, והאדמה הזו [...] תהיה שלנו. זו הפצצה העתידה להתפוצץ. זו ההתחלה – המעבר מ'אני' ל'אנחנו'.

אם אתה, בעל הרכוש, מבין זאת, תוכל למלט את נפשך. אם תוכל להפריד בין סיבה למסובב, אם תבין שפיין, מארקס, ג'פרסון או לנין היו המסובב, לא הסיבה, אולי תוכל להציל את עורך. אך אתה אינך מסוגל להבין זאת, שכן בגלל רכושך אתה נעשה 'אני' לנצח, נצח מפריד בינך לבין ה'אנחנו' ".

--    ג'ון סטיינבק "ענבי זעם" (פרקים 14, 25). מאנגלית: תמר עמית.

הציטוט השבועי לילד: אין חדש תחת השמש (פוסט אנכרוניסטי)

כתבה מ"ווינט", 6/7/11

"מרנ"א אמ.די. 517

מדינת ישראל, בהיותה מדינה קטנה ומוקפת אויבים, זקוקה כדי להגן על עצמה לכלי נשק רבים ומתוחכמים (יעילים ופיקחיים). והנה בימים אלה התבשרנו על המצאתו של כלי נשק חדש ויעיל שיהפוך כל מלחמה למשחק ילדים ממש. הכלי הוא ה-מרנ"א אמ.די.517. מרנ"א פירושו – מטול רקיטות נגד אדם, והכלי החדיש יטיל רקטות (קליעים מוטסים בכוח דלק) בעלות קליבר 5.17 אינטש (כ-126 מ"מ) ויפגע בכוחות רגליים של האויב בגורמו להם אבדות כבדות בגלל התפוצצות חומר-הנפץ שבחרטומו של הקליע הכבד.

אנשי-צבא שבדקו את המרנ"א במעבדותיהם המשוכללות (מתוחכמות) אמרו אחר כך שהרקטות ממש ריטשו (ריסקו) את בני-מעיהם של המטרות הנסיוניות. הם אמרו שאם המרנ"א מתופעל (מופעל) ע"י לוחם מאומן היטב, יכול חייל בודד אחד להשמיד עשרות אנשים אחרים וגם לגרום נזק כבד לרכושו של האויב ולעמדותיו.

אנשי-מדע שפיתחו את כלי הנשק הנפלא, עמלו על בנייתו כשלוש שנים, והם סיפרו כי אורכם של החוטים הטמונים במוחו האלקטרוני (החשמלי) של הקליע, מגיע ל-19 מטר. אכן מוח פקחי..

עתה עמלים המדענים על פיתוחם של דגמים (סוגים) נוספים של המרנ"א. מלבד המרנ"א אמ.די. 517 שבחרטומו טמון חומר-נפץ מרסק, נבנה עתה המרנ"א ג'י.אל. 517, שישא בחובו (בתוכו) חומר-נפץ מצית. רקטה זו לא תרטש את מעיו של האויב, אלא תשרוף אותו למוות. קליע זה גם יהיה מעוצב (עשוי) בצורה נאה יותר ויוסיף חן וצבעוניות לשדה הקרב.

חיילים רבים שהשתמשו במרנ"א החדיש חזר משדה-הקרב מרוצים ושמחים וסיפרו כי מעולם לא נהנו כל כך להילחם.

אכן, רבות תורמים המדענים והמדע למען בטחונה של ארצנו שבוודאי תרכוש (תקנה) את המרנ"א החדש שיעזור לה רבות בריטוש (מעיכת) בני-מעיהם של אויבנו ושריפתם (צלייתם) למוות."

מתוך: Zoo ארץ Zoo? 'מה חדש במדע?' (ע"מ 132). נדפס לראשונה בשנת 1975.

ערים וזיכרון #28611

בעיר הולדת, אין הבדל גדול בין מבט-ממעל, הצופה אל העיר, לבין מבט מן הקרקע, הצופה לכוכבים. באורות עדינים זוהרים בתיהם של החברים, של החברים-לשעבר, של החברים-של החברים, ושל חברי-החברים לשעבר, בולטים מתוך המפה החשוכה, איש איש ואורו; כל אחד מוגדר על ידי מערכת קואורדינטות של הזיכרון, המקבעת אותו בערכים מוחלטים לנקודת המבט שלי, של הצופה. כל כוכב מתאפיין במהותו: מי מהם הוא שמש, וזוהר את זוהר ההיכרות; מי מהם ירח, והזיכרון שעולה מהתבוננות בו אינו אלא הדהוד של זכרון כוכב אחר, מראה של מי שמאיר עבורו.

בעיר הולדת אין הבדל בין אסטרונומיה וארכיאולוגיה. הן המבט אל הכוכב, אל הזוהר ברקיע, אינו אלא תצפית על העבר: אל אור שנוצר לפני מליארד שנה, חצה יקום ומחציתו עד שפגע בעין. ומי יודע מי מבין נגה הבתים שבמפת העיר עדיין מתקיים – או שהאור המנצנץ נוצר אי-שם, כשעוד פעם אז בשבילי, ובינתיים כבתה החברות, ובקרוב יידום גם הנצנוץ?

אכן, מלאה עיר הולדת בשני אלה – בכוכבים זורחים המאירים ובכוכבים זורחים שכבר כבו מזמן. ולמביט למעלה או למטה אין אלא להמתין – ולחכות - ולקוות..

הציטוט השבועי לילד: עניינים.

עניינים, מתישים העניינים כל יום

כל יום, כל יום

עד עפר.

נשרפו הפיוטים הקשקושים

קשקושים, קשקושים.

כל השנה חיתה, היתה

ופתאום לקחה, ארזה והלכה.

הנה שוב שמחים העניינים, אצלי.

עכשיו את כל הערב במתנה

מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

מידי העניינים זרמו נורא,

עניינים מידי

ופתאום עלו בלהבה,

נשאר רק חלום.

כל השנה היתה

חיתה, היתה, לקחה, ארזה וברחה

עכשיו העניינים כאלו עצובים, אצלי

עכשיו את כל הערב במתנה,

מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

(ולדימיר ויסוצקי - עניינים. תרגם, ככל הנראה, ארקדי דוכין.) 

כמה מחשבות על מתנה ובחירה

 "הוי ידידי! אין ידידים"
                       - אריסטו

מהי מתנה? מתי נאמר שמתנה – היא בעלת משמעות, או ערך? ברור לי, ממרום שנותי, שיש הרבה סוגי מתנות שאין להן ערך, או שהערך שלהן פחות (וכמובן שאין המדובר בערך כספי). מתנה שמישהו מעניק לך רק על מנת ש- (תחבב אותו, תעניק לו בחזרה, שיוכל לדרוש ממך דבר-מה ולהשתמש במתן המתנה כהוכחה לכך ש"אתה חייב" לו). ברור גם שיש מתנות שאין להן ערך בכלל – למשל, כאשר אדם מעניק מתנה רק כי הוא חייב (או כי זה יום ההולדת, ואי אפשר שלא). מתנות דודתיות מהסוג הזה – מה תועלת בהן ואיזו שמחה אפשר להפיק מהן?

למעשה, כשאני מתבונן במתנות שקיבלתי, ובמתנות שהייתי רוצה לקבל, דבר-מה אחד עובר ומסמל את כל המתנות שיש בהן ערך: בחירה. בחירה, במובן של הענקה באופן בלתי-כפוי לחלוטין. מתוך החלטה עצמאית, אוטונומית. בחירה להעניק מתוך רצון להעניק – ולא מתוך רצון לדבר מה שחיצוני למתנה הזאת. מסוג אותם דברים שמאחוריהם עומדת הטענה "רציתי לתת לך X סתם-כך"; או "כדי לשמח אותך". או "כדי להזכיר לך שאתה חשוב לי".

כשחושבים על זה לעומק, ככל שהמתנה היא אקט שמכיל בתוכו יותר "חופש", הריהי, בעיני, בעלת משמעות גדולה יותר. וכן, כשאני חושב על זה, קיים מושג אחד שהענקתו לאחר היא אקט מלא ושלם של חופש כזה; דבר-מה שאי אפשר לכפות אדם, באף אמצעי שהוא, להעניק לאדם אחר: את עצמו.

אפשר לענות אותי ולכפות עלי לומר כל מה שהמענים ירצו; אפשר לכפות עלי כל מחווה גופנית שבדמיון; אפשר להכריח אותי להעניק כל דבר חומרי ששייך לי; אבל אי אפשר, בשום אמצעי שאני מכיר, להכריח אדם להעביר לאדם אחר את עצמו – "באמת". את עצמו באופן המלא והשלם ביותר שאפשר להעביר; על כל הפגמים והמחשבות המוזרות. המוכנות הזו לפתיחות היא אקט עליון ואחרון של בחירה חופשית, של רצון אוטונומי, והיא מבטאת את הרובד העמוק ביותר – הנסתר ביותר, וזה שאין לאף אחד גישה אליו -  ומפה, הרי שהוא גם האמיתי ביותר – באדם.

אל תתנו לי דבר; העניקו לי אתכם – זו קריאת האדם המחפש קשרי-אמת. לא אעניק לך דבר, מלבד עצמי – זו קריאת האדם המחפש הד לקריאתו. אך האמנם ראוי אתה – האמנם ראוי אני – לפתיחות שכזו?

מזה הבלוגהזה בכלל

(בום. ספלאש. גחחחחק. חיחיחי). (בום. ספלאש. חיחיחי. גחחחחק). (בום. ספלאש. קלוינק. חיחיחי גחחחחק). (חיחיחי ספלאש. גחחחק).

בשלב מסוים, זה נעשה ברור שהם לגמרי הגזימו. אפשר לדבר מהיום ועד מחר על דו קיום, אבל כשכל מאות הגמדים שבתוך הראש מחליטים בבת אחת לזרוק עוגות קצפת בזמן שהם מקפצים מעלה-מטה על טרמפולינות, אי אפשר לעמוד מנגד בחיבוק ידיים. ולו בגלל שצריך את הידיים כדי להגן על הפנים. קצפת בעיניים זה לא דבר נעים במיוחד.

אז ניגשתי ובזהירות ביקשתי מכל אחד מהם שיירגע. הרי בכל זאת, המדובר פה בראש שלי, ועם כל הכבוד וההערכה הראויה, הרי לא הגמדים יסייעו לי לנקות את שאריות הבצק מהריפוד של הספות בחדרים של המוח, לגרד את הקצפת מהקיר או לאסוף את המגשים הריקים מהרצפה. את זה צריך לעשות לבד, אחרי שהם נרגעים ונרדמים על הספות, בתוך הלכלוך, באמצע הזוהמה.

זה לא עזר. למעשה, זה רק גרם להם להיות עצבניים יותר. שכבת הקצפת על העוגות נעשתה עבה יותר. הם התחילו להחטיא אחד את השני בכוונה, וטינפו את כל הקירות בתנזי קצפת מדושנים.

ואז החלטתי, שאין ברירה אלא לפרוש על השולחן את כל החלקיקים, ולהתחיל לברור אותם אחד אחד. לשתות את הקפה, ולבחון מה אומרים הגרגירים. להסביר את כל החלקים, חלק-חלק בעצמו, ולבדוק אם יש איזו שיטתיות. אם יש סדר בדברים. אם אפשר לתאר את מסלול התעופה של עוגת הקצף בנוסחה סופית. אם אפשר להשתמש בנגזרת של הנוסחה כדי לברר מה אחוזי השומן של הקצפת. אם אפשר להיעזר בה כדי לנבא אם היא תפגע בגמד ג', או שתסיים את חייה בזליגה איטית מהספות בחדר ההמתנה.

כי לי אין את הגמד השישה עשר, שעוצר ומחכה ונשאר בחדר. ואין לי את היכולת לעצור אותם. אחר אחרי השני הם רצים, ואחרי השלישי בא השישי, ואחר כך מספר שלושים ושלוש ב'.

כל מה שנשאר הוא לנסות ולהבין אם בהקשר שבין זריקה למריחה, שבין גיחוך להטחה, יש איזו שיטה, מסר שחבוי, אולי טענה שמסתתרת. אולי בין כל המחשבות יש חוט שמקשר? אולי יש משהו מושתק שמבקש להתבטא? אולי כל זריקה לבדה היא נקודה, וכשמחברים את הנקודות בזו אחר זו, אבל בסדר הנכון, פתאום מתגלה בין הקווים דוגמת ספינה עם שלושה תרנים.

אנא, ילדים, צבעו את הספינה בצבעים בהירים ושילחו למערכת. בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים (איראנים).

הציטוט השבועי, פעמיים כי טוב

אם תלמד אותי לרפא

אותך בחשך, ארפא את החשך.

אם תלמד אותי לכתוב בחשך,

אלמד את החשך

לכתב.

(חזי לסקלי – "לימודי רפואה ולימודי ספרות", מתוך "באר חלב באמצע עיר").

הציטוט השבועי: רוחסערה

"זעם אימים יתקפנו, אפו, כרגיל, התלקח בו:

'ככה יאה לי! – שאג – כי נשקי אשר לי לא זכרתי!

למה זנחתי אפי, עזוזי, איומי ואבגוד בם?

למה בחרתי בלשון תחנונים, באורח לא לי הוא?

יען הכוח זיני: בקדרות עננים יעזור לי,

בו אסכסך מצולה ואלון מסוקס אעקור בו,

שלג כאבן אשית ואכה בברד את הארץ.

הן אנוכי, בפגשי את אחי הרוחות ברקיע,

(שחק – שדה-קרב לעוזי), בזעם-נקם אלחם בם,

רעש אימים ישמע בקרבות מחובו של האייתר,

אש להבות מצלעי העבים הקרועים מתפרצת!

הן אנוכי בחודרי לחביון אדמה מקומרת,

מעמקי מערות אפלות אתנשא עלי שכם,

ליל רפאים אחריד ואחיל באפי את הארץ!"

מתוך: אובידיוס – מטאמורפוזות ו' 686-699 (מלטינית:שלמה דיקמן)

לחישות

"העץ אינו רוצה בחברתנו", הן כך לוחש הרוח בשיחים. "ראו כיצד נישאה קומתו, כיצד ראשו מבני הקרקע התרחק".

"העץ אינו רוצה בחברתנו", עוד חוזרת הלחישה. וכל זרועות השיח אז עונות לו חרישית "כי עד אתמול קרוב היה אלינו, וצמרתו מארץ לא נפרדה. עת סופה את כל עלינו אז פזרה, היה פזור כמותנו, ובעת רגעה שקט בשתיקתנו. הנה ואך עברה שנה, ומבטיו אל הרקיע נשואים, ויש שאת עליו יכוף משב-גבהים בו לא נרגישה. וכשסופה האדמה גורדת, לא ינוע אף עלה בצמרתו. כי כה שונה כעת הוא מאתנו. את תנועתיו כבר לא נוכל לפענח".

וזה העץ - היענה? או שמא הרהוריו אוטמת הקליפה, אשר עבות גידל כדי לשתוק; כדי להדוף; כדי לא לשמוע.

הציטוט השבועי: כבלים ונישואים

"גורדוויל פתח פיו לספר עניין הרצח – והנה התחילו כבלים, כבלי-ברזל כבדים, נמשכים ויוצאים מתוך הפה, בלי הפסק, נמשכים ונערמים לרגליו לגל גבוה, ועמם מזנק מפיו סילון של דם. לא היה ביכולתו לסגור שוב את הפה, ולא להוציא הברה. תקף את גורדוויל פחד לא-אנושי, לפי שהבין, שהכבלים יהיו בעוכריו. אה, אילו יכול לדבר ולהוכיח צדקתו! ניסה לעשות סימנים בידיו, אך הללו לא נשמעו לו אף הן. מלבד זה גם ידע, שסימנים ללא תועלת הם. צריך לדבר, לדבר! והנה התחיל מושך בידיו את הכבלים מפיו בתקווה שהם יתמו במהירות ויוכל לדבר. הידיים נתלכלכו בדם והכבלים לא פסקו. מסביבו כבר היתה ערמה גדולה, שהקיפה אותו כמין חומה.

[...] ומיד תפסו אותו, טילטלוהו וסחבוהו דרך מסדרונות ומרתפים אפלים; לצעוק לא יכול, כי הכבלים עדיין נמשכו מתוך פיו, ללא קץ ותיכלה. אחר הוכנס לתוך חדר עגול והוא ידע, שזהו מין כבשן מוסק ושעכשיו יצלוהו חיים. הרי זוהי האינקוויזיציה! – רצה למחות – האינקוויזיציה בטלה זה כבר והיא אסורה! שלא כחוק אתם עושים לי זאת! אך לא יכול להוציא הגה. התחילו לפשוט לו בגדיו ואחרי פשיטת כל בגד גבר עליו החום עד למחנק והצמא שרף את פיו ואת קרביו. הוא עשה בידו סימן, כי יתנו לו מה לשתייה. האנשים חמלו עליו והביאו לו מים. אולם המים, בלגמו מהם, נהפכו בפיו לאש צורבת, שהייתה קשה לו פי אלף מעינויי הצמא. אללי! – גנח בייסוריו – הם מתעללים בי! חוסו נא, הבו לי מעט מים פשוטים! כיצד אפשר להתאכזר כל-כך! ברותחים הרי אי אפשר לשבור את הצמא!"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.