יום שלישי, 28 ביוני 2011

ערים וזיכרון #28611

בעיר הולדת, אין הבדל גדול בין מבט-ממעל, הצופה אל העיר, לבין מבט מן הקרקע, הצופה לכוכבים. באורות עדינים זוהרים בתיהם של החברים, של החברים-לשעבר, של החברים-של החברים, ושל חברי-החברים לשעבר, בולטים מתוך המפה החשוכה, איש איש ואורו; כל אחד מוגדר על ידי מערכת קואורדינטות של הזיכרון, המקבעת אותו בערכים מוחלטים לנקודת המבט שלי, של הצופה. כל כוכב מתאפיין במהותו: מי מהם הוא שמש, וזוהר את זוהר ההיכרות; מי מהם ירח, והזיכרון שעולה מהתבוננות בו אינו אלא הדהוד של זכרון כוכב אחר, מראה של מי שמאיר עבורו.

בעיר הולדת אין הבדל בין אסטרונומיה וארכיאולוגיה. הן המבט אל הכוכב, אל הזוהר ברקיע, אינו אלא תצפית על העבר: אל אור שנוצר לפני מליארד שנה, חצה יקום ומחציתו עד שפגע בעין. ומי יודע מי מבין נגה הבתים שבמפת העיר עדיין מתקיים – או שהאור המנצנץ נוצר אי-שם, כשעוד פעם אז בשבילי, ובינתיים כבתה החברות, ובקרוב יידום גם הנצנוץ?

אכן, מלאה עיר הולדת בשני אלה – בכוכבים זורחים המאירים ובכוכבים זורחים שכבר כבו מזמן. ולמביט למעלה או למטה אין אלא להמתין – ולחכות - ולקוות..

יום ראשון, 26 ביוני 2011

הציטוט השבועי לילד: עניינים.

עניינים, מתישים העניינים כל יום
כל יום, כל יום
עד עפר.
נשרפו הפיוטים הקשקושים
קשקושים, קשקושים.

כל השנה חיתה, היתה
ופתאום לקחה, ארזה והלכה.
הנה שוב שמחים העניינים, אצלי.
עכשיו את כל הערב במתנה
מתנה, מתנה תאמין.
אני רק אדבר.

מידי העניינים זרמו נורא,
עניינים מידי
ופתאום עלו בלהבה,
נשאר רק חלום.

כל השנה היתה
חיתה, היתה, לקחה, ארזה וברחה
עכשיו העניינים כאלו עצובים, אצלי
עכשיו את כל הערב במתנה,
מתנה, מתנה תאמין.

אני רק אדבר.

(ולדימיר ויסוצקי - עניינים. תרגם, ככל הנראה, ארקדי דוכין.) 

יום רביעי, 8 ביוני 2011

כמה מחשבות על מתנה ובחירה

 "הוי ידידי! אין ידידים"
                       - אריסטו

מהי מתנה? מתי נאמר שמתנה – היא בעלת משמעות, או ערך? ברור לי, ממרום שנותי, שיש הרבה סוגי מתנות שאין להן ערך, או שהערך שלהן פחות (וכמובן שאין המדובר בערך כספי). מתנה שמישהו מעניק לך רק על מנת ש- (תחבב אותו, תעניק לו בחזרה, שיוכל לדרוש ממך דבר-מה ולהשתמש במתן המתנה כהוכחה לכך ש"אתה חייב" לו). ברור גם שיש מתנות שאין להן ערך בכלל – למשל, כאשר אדם מעניק מתנה רק כי הוא חייב (או כי זה יום ההולדת, ואי אפשר שלא). מתנות דודתיות מהסוג הזה – מה תועלת בהן ואיזו שמחה אפשר להפיק מהן?

למעשה, כשאני מתבונן במתנות שקיבלתי, ובמתנות שהייתי רוצה לקבל, דבר-מה אחד עובר ומסמל את כל המתנות שיש בהן ערך: בחירה. בחירה, במובן של הענקה באופן בלתי-כפוי לחלוטין. מתוך החלטה עצמאית, אוטונומית. בחירה להעניק מתוך רצון להעניק – ולא מתוך רצון לדבר מה שחיצוני למתנה הזאת. מסוג אותם דברים שמאחוריהם עומדת הטענה "רציתי לתת לך X סתם-כך"; או "כדי לשמח אותך". או "כדי להזכיר לך שאתה חשוב לי".

כשחושבים על זה לעומק, ככל שהמתנה היא אקט שמכיל בתוכו יותר "חופש", הריהי, בעיני, בעלת משמעות גדולה יותר. וכן, כשאני חושב על זה, קיים מושג אחד שהענקתו לאחר היא אקט מלא ושלם של חופש כזה; דבר-מה שאי אפשר לכפות אדם, באף אמצעי שהוא, להעניק לאדם אחר: את עצמו.

אפשר לענות אותי ולכפות עלי לומר כל מה שהמענים ירצו; אפשר לכפות עלי כל מחווה גופנית שבדמיון; אפשר להכריח אותי להעניק כל דבר חומרי ששייך לי; אבל אי אפשר, בשום אמצעי שאני מכיר, להכריח אדם להעביר לאדם אחר את עצמו – "באמת". את עצמו באופן המלא והשלם ביותר שאפשר להעביר; על כל הפגמים והמחשבות המוזרות. המוכנות הזו לפתיחות היא אקט עליון ואחרון של בחירה חופשית, של רצון אוטונומי, והיא מבטאת את הרובד העמוק ביותר – הנסתר ביותר, וזה שאין לאף אחד גישה אליו -  ומפה, הרי שהוא גם האמיתי ביותר – באדם.

אל תתנו לי דבר; העניקו לי אתכם – זו קריאת האדם המחפש קשרי-אמת. לא אעניק לך דבר, מלבד עצמי – זו קריאת האדם המחפש הד לקריאתו. אך האמנם ראוי אתה – האמנם ראוי אני – לפתיחות שכזו?

יום שישי, 27 במאי 2011

מזה הבלוגהזה בכלל


(בום. ספלאש. גחחחחק. חיחיחי). (בום. ספלאש. חיחיחי. גחחחחק). (בום. ספלאש. קלוינק. חיחיחי גחחחחק). (חיחיחי ספלאש. גחחחק).

בשלב מסוים, זה נעשה ברור שהם לגמרי הגזימו. אפשר לדבר מהיום ועד מחר על דו קיום, אבל כשכל מאות הגמדים שבתוך הראש מחליטים בבת אחת לזרוק עוגות קצפת בזמן שהם מקפצים מעלה-מטה על טרמפולינות, אי אפשר לעמוד מנגד בחיבוק ידיים. ולו בגלל שצריך את הידיים כדי להגן על הפנים. קצפת בעיניים זה לא דבר נעים במיוחד.

אז ניגשתי ובזהירות ביקשתי מכל אחד מהם שיירגע. הרי בכל זאת, המדובר פה בראש שלי, ועם כל הכבוד וההערכה הראויה, הרי לא הגמדים יסייעו לי לנקות את שאריות הבצק מהריפוד של הספות בחדרים של המוח, לגרד את הקצפת מהקיר או לאסוף את המגשים הריקים מהרצפה. את זה צריך לעשות לבד, אחרי שהם נרגעים ונרדמים על הספות, בתוך הלכלוך, באמצע הזוהמה.

זה לא עזר. למעשה, זה רק גרם להם להיות עצבניים יותר. שכבת הקצפת על העוגות נעשתה עבה יותר. הם התחילו להחטיא אחד את השני בכוונה, וטינפו את כל הקירות בתנזי קצפת מדושנים.


ואז החלטתי, שאין ברירה אלא לפרוש על השולחן את כל החלקיקים, ולהתחיל לברור אותם אחד אחד. לשתות את הקפה, ולבחון מה אומרים הגרגירים. להסביר את כל החלקים, חלק-חלק בעצמו, ולבדוק אם יש איזו שיטתיות. אם יש סדר בדברים. אם אפשר לתאר את מסלול התעופה של עוגת הקצף בנוסחה סופית. אם אפשר להשתמש בנגזרת של הנוסחה כדי לברר מה אחוזי השומן של הקצפת. אם אפשר להיעזר בה כדי לנבא אם היא תפגע בגמד ג', או שתסיים את חייה בזליגה איטית מהספות בחדר ההמתנה.

כי לי אין את הגמד השישה עשר, שעוצר ומחכה ונשאר בחדר. ואין לי את היכולת לעצור אותם. אחר אחרי השני הם רצים, ואחרי השלישי בא השישי, ואחר כך מספר שלושים ושלוש ב'.

כל מה שנשאר הוא לנסות ולהבין אם בהקשר שבין זריקה למריחה, שבין גיחוך להטחה, יש איזו שיטה, מסר שחבוי, אולי טענה שמסתתרת. אולי בין כל המחשבות יש חוט שמקשר? אולי יש משהו מושתק שמבקש להתבטא? אולי כל זריקה לבדה היא נקודה, וכשמחברים את הנקודות בזו אחר זו, אבל בסדר הנכון, פתאום מתגלה בין הקווים דוגמת ספינה עם שלושה תרנים.

אנא, ילדים, צבעו את הספינה בצבעים בהירים ושילחו למערכת. בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים (איראנים).

יום רביעי, 25 במאי 2011

הציטוט השבועי, פעמיים כי טוב

אם תלמד אותי לרפא
אותך בחשך, ארפא את החשך.
אם תלמד אותי לכתוב בחשך,
אלמד את החשך
לכתב.

(חזי לסקלי – "לימודי רפואה ולימודי ספרות", מתוך "באר חלב באמצע עיר").


יום ראשון, 22 במאי 2011

הציטוט השבועי: רוחסערה

"זעם אימים יתקפנו, אפו, כרגיל, התלקח בו:
'ככה יאה לי! – שאג – כי נשקי אשר לי לא זכרתי!
למה זנחתי אפי, עזוזי, איומי ואבגוד בם?
למה בחרתי בלשון תחנונים, באורח לא לי הוא?
יען הכוח זיני: בקדרות עננים יעזור לי,
בו אסכסך מצולה ואלון מסוקס אעקור בו,
שלג כאבן אשית ואכה בברד את הארץ.
הן אנוכי, בפגשי את אחי הרוחות ברקיע,
(שחק – שדה-קרב לעוזי), בזעם-נקם אלחם בם,
רעש אימים ישמע בקרבות מחובו של האייתר,
אש להבות מצלעי העבים הקרועים מתפרצת!
הן אנוכי בחודרי לחביון אדמה מקומרת,
מעמקי מערות אפלות אתנשא עלי שכם,
ליל רפאים אחריד ואחיל באפי את הארץ!"

מתוך: אובידיוס – מטאמורפוזות ו' 686-699 (מלטינית:שלמה דיקמן)

יום שני, 16 במאי 2011

לחישות


"העץ אינו רוצה בחברתנו", הן כך לוחש הרוח בשיחים. "ראו כיצד נישאה קומתו, כיצד ראשו מבני הקרקע התרחק".

"העץ אינו רוצה בחברתנו", עוד חוזרת הלחישה. וכל זרועות השיח אז עונות לו חרישית "כי עד אתמול קרוב היה אלינו, וצמרתו מארץ לא נפרדה. עת סופה את כל עלינו אז פזרה, היה פזור כמותנו, ובעת רגעה שקט בשתיקתנו. הנה ואך עברה שנה, ומבטיו אל הרקיע נשואים, ויש שאת עליו יכוף משב-גבהים בו לא נרגישה. וכשסופה האדמה גורדת, לא ינוע אף עלה בצמרתו. כי כה שונה כעת הוא מאתנו. את תנועתיו כבר לא נוכל לפענח".


וזה העץ - היענה? או שמא הרהוריו אוטמת הקליפה, אשר עבות גידל כדי לשתוק; כדי להדוף; כדי לא לשמוע.

יום שבת, 7 במאי 2011

הציטוט השבועי: כבלים ונישואים


"גורדוויל פתח פיו לספר עניין הרצח – והנה התחילו כבלים, כבלי-ברזל כבדים, נמשכים ויוצאים מתוך הפה, בלי הפסק, נמשכים ונערמים לרגליו לגל גבוה, ועמם מזנק מפיו סילון של דם. לא היה ביכולתו לסגור שוב את הפה, ולא להוציא הברה. תקף את גורדוויל פחד לא-אנושי, לפי שהבין, שהכבלים יהיו בעוכריו. אה, אילו יכול לדבר ולהוכיח צדקתו! ניסה לעשות סימנים בידיו, אך הללו לא נשמעו לו אף הן. מלבד זה גם ידע, שסימנים ללא תועלת הם. צריך לדבר, לדבר! והנה התחיל מושך בידיו את הכבלים מפיו בתקווה שהם יתמו במהירות ויוכל לדבר. הידיים נתלכלכו בדם והכבלים לא פסקו. מסביבו כבר היתה ערמה גדולה, שהקיפה אותו כמין חומה.

[...] ומיד תפסו אותו, טילטלוהו וסחבוהו דרך מסדרונות ומרתפים אפלים; לצעוק לא יכול, כי הכבלים עדיין נמשכו מתוך פיו, ללא קץ ותיכלה. אחר הוכנס לתוך חדר עגול והוא ידע, שזהו מין כבשן מוסק ושעכשיו יצלוהו חיים. הרי זוהי האינקוויזיציה! – רצה למחות – האינקוויזיציה בטלה זה כבר והיא אסורה! שלא כחוק אתם עושים לי זאת! אך לא יכול להוציא הגה. התחילו לפשוט לו בגדיו ואחרי פשיטת כל בגד גבר עליו החום עד למחנק והצמא שרף את פיו ואת קרביו. הוא עשה בידו סימן, כי יתנו לו מה לשתייה. האנשים חמלו עליו והביאו לו מים. אולם המים, בלגמו מהם, נהפכו בפיו לאש צורבת, שהייתה קשה לו פי אלף מעינויי הצמא. אללי! – גנח בייסוריו – הם מתעללים בי! חוסו נא, הבו לי מעט מים פשוטים! כיצד אפשר להתאכזר כל-כך! ברותחים הרי אי אפשר לשבור את הצמא!"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.

יום שני, 2 במאי 2011

כתב הגנה

(לבעלת המרפסת)

עת לקרוב ועת לרחוק
עת לפרוק ועת לקפוץ
עת לפרוץ ועת לבנות
עת כמים, עת כאבן
עת עצור ועת בלי רסן

ואף אם כזו רוגשת
והגן ננעל בכשף
וגם אם נדמה - לגשת
הן קשה, ו"יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת" אחותה

הן בתוך הגן מחצלת של תודה
ועליה כל אשר הוכן לסעודה:
כאן תבשילי חיוך, שם מאפי-שמחה
ועוגת חיבה ודאגה
לקינוח מוסתרה.

יום ראשון, 1 במאי 2011

בפרוץ שנה


ויש האומרים: בדידות היא תוצאה של מצב בו יש מעט מדי אנשים בחיי אדם. ויש האומרים: בדידות הוא הצורך בבני אדם. יש שטועים. ויש שצודקים. לא, אין בדידות המצב בו מעטים האנשים בחיי. בדידות היא המצב בו הצורך בבני אדם אינו פרי רצוני, אלא פרי הכרח; אינו פרי בחירה, אלא פרי כורח. פרי כאב. הו, מלא אפי בריחה המתעתע של ההשתוקקות לבני האדם. ואותו ניחוח בשום הפך כהרף עין רקב. וכריחה של נבלה היו לי בני אדם.

אודה כנשבע: הנה באים ימים, בהם ישאף אדם לשקט; לביטול אותו הצורך  באחר; לממשק שונה של יחסים; לנתק. כי הנה, באלף שאגות טוען כנגדי אותו הצורך; באלף תחפושות יבגוד בי. באלף מקרים יעמוד כמגחך מאחורי המאורעות, ובאלף אחרים ירמני. לא, כי אמצאנו, כי באלף ואחת תחבולות אבטלנו, כי אתפתל ואתנגד ואאבק ואביאו אל ברכיו, ובשסף מהיר של חרבי אמיתנו. לא, כי לא יקום.

ומי אתם לי? הכצורך יחסי עמכם, או שמתוך בחירה אקיימכם, באשר הנכם בי? הו, הראויים אתם להיות קשורים אלי מתוך בחירה?