הציטוט ה(דו) שבועי לילד: איש ונבו לו על ארץ רבה

 

קַשּׁוּב הַלֵּב.  הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא?  הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

 

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

 

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם.  רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

 

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

 

                         (רחל - מנגד)

הציטוט השבועי לילד: אלף.

 

"אחוז תזזית, כמעט מאושר, חשבתי שאין דבר חומרי פחות מן הכסף, שהרי כל מטבע (למשל, מטבע של עשרים סנטאוו) הוא, לאמיתו של דבר, תפריט של עתידים אפשריים. הכסף מופשט, חזרתי ואמרתי, הכסף הוא זמן עתיד. הוא יכול להיות שעת-דמדומים מחוץ לעיר, להיות מוסיקה של ברהמס, להיות מפות, להיות שחמט, להיות קפה, להיות מילותיו של אפיקקטוס המלמדות לבוז לזהב; הכסף הוא פרוטיאוס רב-צורות אף יותר מזה שבאי פארוס. הוא זמן שאינו ניתן לחיזוי, זמן ברגסוני, לא הזמן הנוקשה של האיסלאם או של הסטואה. הדטרמניסטים מכחישים שיש בעולם אירוע אפשרי, דהיינו אירוע שיכול היה להתרחש; המטבע מסמל את חופש הבחירה שלנו..."

 

                                            חורחה לואיס בורחס - הזאהיר (מתוך: "האלף").

תובנות

 

 

את לא היית שינוי.

לרגע, כך נדמה, הייתה בי תפאורה אחרת, במקום אחר, בזמן שלא דמה לזה שלפניו; לרגע, כך נדמה, עזבנו כל אשר קרה לפני כן מאחור ונענו הלאה מזה וקדימה, הלאה וקדימה תמיד.

 

את לא היית שינוי -

לא, אך כשם שקל היה לטעות, כך חד היה הפיכחון, כשקול רגוע הכריז על תום ההפסקה, על כי כולם "מתבקשים לשוב למקומם". לא, לא שינוי היית. היית רק הפוגה - מרווח קט בין מערכות. רגע שקפא בזמן; סיפור יפה, אבל תלוש ובלי הקשר. שמחה שתוחלתה קצובה מראשיתה.

 

כעת ימשיך המחזה מהנקודה שבה פסק לפני כן.

פחד מוות

 

מאז שאני צעיר, מאז שאני זוכר, תמיד פחדתי מהמוות. פחד משתק, מעקם בטן, מצמית גוף, אוטם-כל, שאחריו נשארת בגוף תחושה צורבת, כמו צעקה שמנסה להשתחרר: "אבל אתה תחיה", "אבל זה לא כך", לפחות – לא חייב להיות. יש תקנה, תהיה ארוכה, תוכל לחמוק ממנו. שוב ושוב שימש הפחד – הכאב, הצעקה, מחסום, תמרור עצור לפני הצעד הנוסף הזה, שאחריו אין כלום עוד. והנה ימים בהם אין שום כאב. הצעקה כבר לא נשמעת בגוף, הבטן לא סבה בפראות אחורה בבוא המחשבות. הכל שקט – רגוע – שיט על אגם שלו בצהרי היום. ושום דבר לא מעורר את פעמוני האזעקה יותר. לא המחשבות, ולא התהיות, לא לקרוא על- ולא לתכנן את-.

 

לא כלום. במקום שבו הפחד גדר את התשוקה היא מתפרצת בלי סייג או סוף, בלי שום מחסום, ואחריה, מטולטל ולא מבין, אני נמצא: היכן שפעם היה פחד-מוות נעלם הפחד. ולוואי והיה נמצא. מה שמפחיד אותי כעת הוא היעדר הפחד, ולא תהיית המוות.

פנסים ברח' יפו בערב

 

 

פנסים ברח' יפו בערב –

שרשרת פנינים כפולה

שמתארת את צווארך

וגם את היעדרו.

 

סוף מעשה

כמה שנים אחר כך הוא סלח לה. לא כי שכח: הוא לא; ואת הסליחה הצמרירית הזאת, שדוק אבק משוך עליה כמו רהיט בלה מזוקן לא היה מחפש גם אם יכול היה למצוא. לא: לא כמתקן עוולה סלח לה; סלח כפי דרכו; בטקסיות כבודה, כמי שמעניק ומחדש למשהו גדול יותר, כפותח בפניה שער שעד כה היה נעול – ולא ברור אם שער שמנע ממנה היציאה אל תוך התפראות של חופש רב, או שער שעצר בפני כניסה לחדר צר ורמוט כתלים. באיטיות שתוכננה מראש פתח השער, כדי לבשר וגם לחשוף מימד של כוונה מאחורי  הפעולה: למנוע כל היתכנותה של אפשרות-פירוש המעשה כצעד ארעי, ללא שיקול. לא: הוא רצה שהיא תבין את כובד העניין, כדי לשמר – ולהציג, גם עבורה – שעוד נותר בו כוח שכזה, שמסוגל, לפי ראות עיניו, לנעול וגם לפתוח, לשחרר ולהסיר מכובד. שבלעדיו – בלי אותה תמצית רצון והחלטה – השער יישאר סגור, ולו רק למראית, ולו רק כאמרה. שעוד טמונה בו שמץ של עצמה הממתינה להפעלה.

לא כלום, דבר כבר לא היה טמון בו. לא כוח, לא עצמה; אף לא אותה תשומת לב מצידה, שמבטה אמור היה לכונן המחזה כולו. ובהיעדרה נותרו לו רק תנועות אילמות, מבע ללא הקשר, תחושות קטומות אחרית. והשקט שמילא אותו ברגע שהבין, לא כיסה אותו שלווה ורוגע, אלא הבליט אותו, צרם באוזן, כאילו לועג, כהד המסרב לחזור.

להתפורר

 

לא זמן לסיפורי-עומק ולמילים גבוהות. לא זמן להתרווח ולהשקיף אחורה, כואב אבל מוגן, משקיף באנינות על כוס הדם ומרחרח טרם הבאתה עדי שפתיים. לא. זמן לתהות – זמן לברר – איך זה שהכל מתפורר מסביב והשדים לא רוקדים סביבי ברעש והמון? איך זה שהכל מתפורר מסביב ואני לא מרגיש שמשהו קורה? איך זה שהכל מתפורר מסביב ואני כל כך רגוע – רגוע? אטום; חסר עניין; איך זה שהכל כל כך בשקט. בלי כאב חריף, בלי בטן מתהפכת, אין דמעות או חרחורי תקווה. פשוט ברגע – רד מסך; חצה, הבדל, פרד בין הדברים. מצד אחד – קולות של ערב עירוני, שמחות, חיי שגרה המתכננים לצאת מהאולם; ומעבר לו – זאת אין לראות, הרי, ואין גם טעם – הכל מורד ומפורק, ומפורד ומכונס ונעלם.

 

וזו התפוררות שתחילתה באמצע, לא מהקצה היא מתפוררת, לא מהצדדים שנגישים. באמצע בור נפער והוא הולך ומתרחב; אזור שלם שמבקש תחתית להתרסק עליה.

 

הכל הולך לעזאזל ובי אין עצב. שיגיע, עזאזל. שיבוא כבר.

 

כשהיופי מרפא (פוסט מצולם; מוקדש ל-ש')

 

 

 

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה

וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ

עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.

וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב

הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

 

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ

עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ

בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –

אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ

זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

 

                                                      (רחל - עץ אגס) 

 

 

 

 

(ירושלים, ינואר 2014. שמחה.)

הציטוט השבועי לילד- הדקדוק שבינה לבין עצמי

 

"תקומי, תתעוררי, תתני סימן חיים [...] כותב באצבע בחול, באוויר, לא אכפת לו שמסתכלים עליו, מיכתבי תחנונים אליה, מסביר, פונה להגיון שלה, והיא מה, שותקת, מתעלמת ממנו. איזו ברירה היתה לו, ישב וכתב לה בפעם הראשונה איום נורא אחד, גזר את האותיות מן המודעות השחורות שבעיתון גם לי גם לך לא יהיה [...] וכבר שלושה ימים הוא מזדחל למעלה, המכתב, נישא בידי רץ או ערפילית של רץ, או ילד רץ, לבן כולו, צחור, זעיר, מרים ידו אל-על ובידו מכתב [...] אהרן לאהרן היכן אתה כעת, עבור; אהרן לאהרן עדיין רחוק ממנה, עבור; וכך בלילות ובימים, כשהוא הולך ברחוב, כשהוא ישן, בארוחות-הערב, בשקועינג, ובתוך קרביו גחל צורב [...] ובינתיים הרץ הערפילי חוצה את המישור הלבן, העשוי סבכת עצמות של המצח, ממשיך דרכו מעלה בין פיגומי עצמות וצינורות וחוטים, פתאום עוצר בפחד: [...] אהרן לאהרן, איך אעבור את הים? אהרן לאהרן, ליד הרציף מחכה ספינה עשויה נייר ואין לה שם, עבוד [...]

אהרן לאהרן, חוזר על השאלה שלי, מה אתה רואה שם, איך זה שם, ספר, ספר, עבור; ושתיקה, וילד ערפילי ורך, לבן כולו, נסוג, נע בזהירות, גוחן על פני האדמה הצוננת ששכבה דקה של אפר או של כפור יבש נצפד זרויה על פניה, מתקדם בזהירות על אדמה קפוצה, במכתשים אפורים צהבהבים, ירחיים, אהרן לאהרן, לא תאמין איך שזה נורא פה, עבור; [...] אהרן לאהרן, קח משם כל מה שתוכל, האם רות עבור? אהרן לאהרן, לא הבנתי, חזור שנית, עבור; אהרן לאהרן, אסוף הכל, כל מה ששם, כל מה ששייך לי, כל מה שאפשר, קח ותוציא ותבריח משם לכאן מייד, ובלי שאלות, הכל נוציא משם, נצא משם, סוף;"

 

                                    (דוד גרוסמן – ספר הדקדוק הפנימי, ע"מ 291-293)

אני

 

יש נקודה שבה אני עוצר ומתקפל

אל תוך עצמי, בשקט,

כל הזרועות נאספות כמו שולי הבגד ברחוב מלא בוץ.

היא לא נמצאת בזמן; איני יכול לומר

"אתמול בשעה שלוש זה קרה",

היא לא נמצאת במרחב; איני יכול לומר

"כך נראיתי כשזה קרה"

היא נמצאת

בסוף מחשבה שהיא משפט

היא הרווח שבין המחשבה שהיא משפט למחשבה על המשפט,

ההתחלה של השיבה העצומה אל מה שנאמר

אל הבידוק, אל הבדיקה

אל הבידוד, אל הבדידות.