יום ראשון, 22 במאי 2011

הציטוט השבועי: רוחסערה

"זעם אימים יתקפנו, אפו, כרגיל, התלקח בו:
'ככה יאה לי! – שאג – כי נשקי אשר לי לא זכרתי!
למה זנחתי אפי, עזוזי, איומי ואבגוד בם?
למה בחרתי בלשון תחנונים, באורח לא לי הוא?
יען הכוח זיני: בקדרות עננים יעזור לי,
בו אסכסך מצולה ואלון מסוקס אעקור בו,
שלג כאבן אשית ואכה בברד את הארץ.
הן אנוכי, בפגשי את אחי הרוחות ברקיע,
(שחק – שדה-קרב לעוזי), בזעם-נקם אלחם בם,
רעש אימים ישמע בקרבות מחובו של האייתר,
אש להבות מצלעי העבים הקרועים מתפרצת!
הן אנוכי בחודרי לחביון אדמה מקומרת,
מעמקי מערות אפלות אתנשא עלי שכם,
ליל רפאים אחריד ואחיל באפי את הארץ!"

מתוך: אובידיוס – מטאמורפוזות ו' 686-699 (מלטינית:שלמה דיקמן)

יום שני, 16 במאי 2011

לחישות


"העץ אינו רוצה בחברתנו", הן כך לוחש הרוח בשיחים. "ראו כיצד נישאה קומתו, כיצד ראשו מבני הקרקע התרחק".

"העץ אינו רוצה בחברתנו", עוד חוזרת הלחישה. וכל זרועות השיח אז עונות לו חרישית "כי עד אתמול קרוב היה אלינו, וצמרתו מארץ לא נפרדה. עת סופה את כל עלינו אז פזרה, היה פזור כמותנו, ובעת רגעה שקט בשתיקתנו. הנה ואך עברה שנה, ומבטיו אל הרקיע נשואים, ויש שאת עליו יכוף משב-גבהים בו לא נרגישה. וכשסופה האדמה גורדת, לא ינוע אף עלה בצמרתו. כי כה שונה כעת הוא מאתנו. את תנועתיו כבר לא נוכל לפענח".


וזה העץ - היענה? או שמא הרהוריו אוטמת הקליפה, אשר עבות גידל כדי לשתוק; כדי להדוף; כדי לא לשמוע.

יום שבת, 7 במאי 2011

הציטוט השבועי: כבלים ונישואים


"גורדוויל פתח פיו לספר עניין הרצח – והנה התחילו כבלים, כבלי-ברזל כבדים, נמשכים ויוצאים מתוך הפה, בלי הפסק, נמשכים ונערמים לרגליו לגל גבוה, ועמם מזנק מפיו סילון של דם. לא היה ביכולתו לסגור שוב את הפה, ולא להוציא הברה. תקף את גורדוויל פחד לא-אנושי, לפי שהבין, שהכבלים יהיו בעוכריו. אה, אילו יכול לדבר ולהוכיח צדקתו! ניסה לעשות סימנים בידיו, אך הללו לא נשמעו לו אף הן. מלבד זה גם ידע, שסימנים ללא תועלת הם. צריך לדבר, לדבר! והנה התחיל מושך בידיו את הכבלים מפיו בתקווה שהם יתמו במהירות ויוכל לדבר. הידיים נתלכלכו בדם והכבלים לא פסקו. מסביבו כבר היתה ערמה גדולה, שהקיפה אותו כמין חומה.

[...] ומיד תפסו אותו, טילטלוהו וסחבוהו דרך מסדרונות ומרתפים אפלים; לצעוק לא יכול, כי הכבלים עדיין נמשכו מתוך פיו, ללא קץ ותיכלה. אחר הוכנס לתוך חדר עגול והוא ידע, שזהו מין כבשן מוסק ושעכשיו יצלוהו חיים. הרי זוהי האינקוויזיציה! – רצה למחות – האינקוויזיציה בטלה זה כבר והיא אסורה! שלא כחוק אתם עושים לי זאת! אך לא יכול להוציא הגה. התחילו לפשוט לו בגדיו ואחרי פשיטת כל בגד גבר עליו החום עד למחנק והצמא שרף את פיו ואת קרביו. הוא עשה בידו סימן, כי יתנו לו מה לשתייה. האנשים חמלו עליו והביאו לו מים. אולם המים, בלגמו מהם, נהפכו בפיו לאש צורבת, שהייתה קשה לו פי אלף מעינויי הצמא. אללי! – גנח בייסוריו – הם מתעללים בי! חוסו נא, הבו לי מעט מים פשוטים! כיצד אפשר להתאכזר כל-כך! ברותחים הרי אי אפשר לשבור את הצמא!"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.

יום שני, 2 במאי 2011

כתב הגנה

(לבעלת המרפסת)

עת לקרוב ועת לרחוק
עת לפרוק ועת לקפוץ
עת לפרוץ ועת לבנות
עת כמים, עת כאבן
עת עצור ועת בלי רסן

ואף אם כזו רוגשת
והגן ננעל בכשף
וגם אם נדמה - לגשת
הן קשה, ו"יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת" אחותה

הן בתוך הגן מחצלת של תודה
ועליה כל אשר הוכן לסעודה:
כאן תבשילי חיוך, שם מאפי-שמחה
ועוגת חיבה ודאגה
לקינוח מוסתרה.

יום ראשון, 1 במאי 2011

בפרוץ שנה


ויש האומרים: בדידות היא תוצאה של מצב בו יש מעט מדי אנשים בחיי אדם. ויש האומרים: בדידות הוא הצורך בבני אדם. יש שטועים. ויש שצודקים. לא, אין בדידות המצב בו מעטים האנשים בחיי. בדידות היא המצב בו הצורך בבני אדם אינו פרי רצוני, אלא פרי הכרח; אינו פרי בחירה, אלא פרי כורח. פרי כאב. הו, מלא אפי בריחה המתעתע של ההשתוקקות לבני האדם. ואותו ניחוח בשום הפך כהרף עין רקב. וכריחה של נבלה היו לי בני אדם.

אודה כנשבע: הנה באים ימים, בהם ישאף אדם לשקט; לביטול אותו הצורך  באחר; לממשק שונה של יחסים; לנתק. כי הנה, באלף שאגות טוען כנגדי אותו הצורך; באלף תחפושות יבגוד בי. באלף מקרים יעמוד כמגחך מאחורי המאורעות, ובאלף אחרים ירמני. לא, כי אמצאנו, כי באלף ואחת תחבולות אבטלנו, כי אתפתל ואתנגד ואאבק ואביאו אל ברכיו, ובשסף מהיר של חרבי אמיתנו. לא, כי לא יקום.

ומי אתם לי? הכצורך יחסי עמכם, או שמתוך בחירה אקיימכם, באשר הנכם בי? הו, הראויים אתם להיות קשורים אלי מתוך בחירה?

יום שבת, 23 באפריל 2011

הציטוט השבועי: ללא כותרת

"המונים, המונים זרמו לתוך הפרטר, המואר אור כתום-בהיר צורם, וזרמו מתוכו, אלו מעורבים ומסובכים באלו, ערב רב של נמלים מתנועעות, אוכלוסי יום א', פועלים, פקידים, משרתים, שפחות. יצאו לקראת פגעים, ביקשו אוונטורות, כדי להצטייד לששת ימי הפעולה העכורים והמונוטוניים. והפרטר שאג וצרח באלפי קולות מסוכסכים זה בזה, הזמין על ידי כרוזים ותיבות-נגינה צרודים, על ידי מוקיינים צבועי-פרצוף, קופים, גמדים, נשים ענקיות ומסורבלות שלא כרגיל; על ידי כושים והודים מזוייפים, אתליטים בני יומם בזרועותיהם המעורטלות והשריריות כשל קצבים במקולין; על ידי גופות-דונג בלתי נעות בארונות זגוגית, אקרובטים בחלוק מלפף מצבע עור הבשר; על ידי "עושי פלאים", אמגושים, אשפים, בולעי-חרבות למיניהם – הזמין בצווחה מחרישה, ובעמרי זוהר מסנוורים, "שלא להחמיץ את השעה ולהיכנס, להיכנס, בבקשה מכם, אדוני וגבירותי!". תיאטרון הפרעושים היה כאן, כל מיני נדנדה, צריפי ירייה וקלע עם פרסים משעממים לזוכה, קרקסאות פחותי דרגה ובתי קינו למחזות "מערב-פרוע", מסילות הר ובקעה, גלגל-הענק, קרוסילים מכל המינים, "איש המהלומות", קבריטים זולים, מוכרי נקניקים רותחים ומוכרי מיני מאפה ופירות, מסבאות, שיכורים גועים, יצאניות ממין גרוע, הכל היה כאן, כדי סיפוק צורך-התענוגות הפשוט והתמים של דלת העם.

אבל מאחורי כל זה, מאחורי מוכרי התענוגות ולקוחותיהם, רבצה עניות, ומחלה וייסורים שכנו שם בקביעות, כגרעינם האמיתי והעיקרי של הדברים, כתמצית תמציתם – זאת הרגיש עכשיו רודולף גורדוויל בעברם על-פני מבוא הפרטר העממי, הרגיש בבהירות נוראה ומתוך לב מכווץ. נעשה לו צר בגרונו, צר עד כדי מחנק, כאילו הופרשו לפתע מתוך האוויר כל חלקי החמצן שבו. בדידות מוות תקפתהו, ועורק נרגז התחיל פועם מתוך גופו כלפי צדעיו, מלמטה למעלה, מקיש כמעט בנשמע [...]"

מתוך: דוד פוגל – חיי נישואים.

יום חמישי, 14 באפריל 2011

אתיקה מונדית


"רואני כי הלאוך זבובים ארסיים, כל כולך שרוט עד זוב דם; וגאוותך אף מכעס תמנעך. רעיך יהיו תמיד זבובים ארסיים; כל מה שגדול הוא בך – הוא הדבר שבהכרח יהפכם ארסיים יותר, ומדי פעם זבוביים יותר. ברח, ידידי, אל בדידותך, אל אשר נושב שם אוויר פסגות חזק. לא נועדת להיות מניפת זבובים.
                                                                                                                                 כה אמר זרתוסתרא."

ככל שאני מעמיד חקור אל תוך התגובות הבסיסיות, האינסטינקטיביות, שסיגלתי לעצמי לאורך השנים, אל האופן שבו אני מגיב לבני אדם, אל האופן שבו אני תופס את האופן שבו הם פועלים, האופן שבו אני תופס את הדרך שבה יש להגיב על האופן שבו הם פועלים, מודל אחד הולך ומתבהר, כמו שתופסים דגם של דבר-מה שמתחבא בתוך ציור תלת מימדי: אני מאמין באתיקה מונדית.

כך, מאמין שאנשים, שבני אדם, הם יצורים סגורים. ההחלטות שלהם הן פנימיות, אוטונומיות ואין לאף אדם שום זכות להשפיע במישרין על האופן שבו אלה מתקבלות. לעולם לא אומר לאדם אחר מה הוא צריך לעשות. לעולם לא אומר לאדם אחר מה אני חושב שהוא צריך לעשות. אני מכבד אותו, בהיותו אדם, יותר מדי בשביל לחדור כך אל תוך הזכות האינטימית ביותר שלו, זו שמכוננת אותו בחינת אדם. אני מכבד אותו, בהיותו אדם, יותר משהוא מכבד את עצמו בהיותו כזה.

איני אוהב כשמפריעים לי – כשאומרים לי איך אני צריך לפעול, כשמייעצים לי איך אני צריך לפעול; איני שואל לדעתכם מסיבה זו בדיוק: שהיא איננה רלוונטית. לכך צריך אדם לשאוף: שהחלטותיו ישקפו נאמנה אותו בלבד, את רצונו, את תפיסותיו – שלו, לא של רעו. מכך צריך אדם לברוח: שכשישאל "למה פעלת כך" כי יענה "הן כך אמרו לי" – וחד הוא אם אותו אומר אדם, דמון או אלוהים (ואף שטן). מעדיף אני לחבק את טעותי, מלצדוק באלף צדקותיכם.

אין משמעו שבני אדם פועלים בשטח ריק, סטרילי, בהחלטות פלסטיות בלי חיכוך. לא, החיכוך קיים, והוא קיים בדיוק בגבול של בין ההחלטה שלי להחלטה שלך: והוא קיים בדיוק באותו מובן שבו אני אומר "הן כך החלטת; על כן אחליט אני כך". והוא קיים בדיוק באותו מובן שבו אתה אומר "ולוואי שלא בחרת כך, אבל משבחרת כך, תהא זו תגובתי". אכבד כל אדם בהיותו בוחר; אבוז לו באשר לא יבחר; אבוז לו באשר יתכחש לכך שבחירתו – בחירה שלו היא; אבוז לו באשר לא יקבל כל תוצאה שמהחלטתו נובעת כבנו-יחידו אשר אהב. אבוז לו באשר יתחרט על בחירתו ויאמר "הלוואי ואחרת החלטתי" – הרי דבר זה משמעו "הלוואי ואחר הייתי" – ואם באחר חפצת, אזי לאחר כזה עליך להפוך.

לבד אני עורך את שיקולי ולבדי אחליט. לבד אבחן החלטתך ולבדי אגיב. לבד אענה. גם לבדי אברח.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

הציטוט השבועי - שלושה קולות

"התחלחל אדום-החזה וקפץ על עץ 'ביוטי' צנום, שעמד מקרוב. משם שרקרק והתקיף את הישישה. אך קרובו הצעיר נעשה קשוב מאוד ובענוה רבה ובנימוס גדול אמר אל הסנטה-רוזה:

'דודה, אז למה, באמת, גדלו העצים?'

'שב בשט ואל תגרד לי בענפים - אספר לך. יום אחד באו הנה האנשים, ולאנשים האלה כבר היה הכל בפנים, כי להם לב, ולא כמו לכם, ולא כמו לנו, שאין לנו לב. והיה להם שם בפנים כבר כל מה שאתם רואים כאן!'

'איך זה? היה להם לב כל-כך גדול?'

'לא. היה להם הכל בצורה קטנה. בצורת טיפ-טיפ-טיפונת. וכל טיפה מלבם רק נפלה על האדמה - התחילה לגדול. היתה להם בליבם מתיקות השזיף, ורעננות הענב, וכוח הצמיחה של הגפן, והדר האילנות באביב. והיו להם בליבם רינת הציפרים, ושפע היבול, והכחול העמוק של ענבי המוסקט, והשמים שמעליהם. הכל, הכל היה להם בליבם. [...] והם השקיעו בנו את כוחם. פשוט, לקחו את כוחם והשקיעו אותו, השקיעו אותו בכל הכוח, עד שהיה מוכרח לצאת מהם ולהכנס אלינו - אז היינו מוכרחים לגדול. והם השקיעו בנו את רעננותם ונעוריהם. אז היינו מוכרחים להיות צעירים ורעננים. והם השקיעו בנו את יפים ואת מתקם, ואת אהבתם ואת חלומותיהם, ואת קומתם הנאה. [...] ואם היום תראה אותם עייפים, חסרי כוח, מקומטים, קצת פחות צעירים, פחות יפים, קצת פחות רעננים - תדע שכל זה לא הלך לאיבוד, שכל זה היה, וגם ישנו - אבל בנו...' "

מתוך: משה שמיר, סיפורים בשלושה קולות.

יום שני, 11 באפריל 2011

ערים וזיכרון

ביום השלישי ניעור המלך ואל ראש המגדל יצא. מרום גובהה של התצפית פרושה היתה הארץ, ועת הביט סביב סביב עטפוהו זכרונות כל מחוזות הכתר. הן פה, ממש ליד, קצרו אז החיטה, והחמה, דור-אש שורף, הכתה בסנוורים את הדשים במוץ. קרוב משם הוא רובע הגנים, ולצידו בניין האקדמיה העצום, עוטף ברוך גווילי חוכמה והבל בלי הבחן. צמודים אליו גני הילדים, המביאים עמם המולת הילדים השועטים אל קוביות בניין וארגזים של חול. השוק סמוך היה אל רובעי המגורים. קרקוש המטבעות בדוכנים אז התחרה עם שאגות השמן הרותח, כשלמחבת הוטל עמל יומו של מישהו אחר.

אך לא היו אלה זכרונות של עיר אשר היתה אבל עודנה, שכל אשר שונה בה הוא הזמן. כי בחלוף ימים לא התחלפו קולות הילדים בגן; קציר חדש כבר לא הנץ בינות לרגבים שעד אתמול נשאו השיבולים המלאות. כי באחת חדלו ידיים את שטרות הכסף להחליף, ושום סחורה לא הועברה מזר לזר אחר.

על ראש מגדל עומד הכתר. אל מול הזכרונות חוורה העיר. בשני גבינים קמוצים מתגלגלים בתוך ראשו הסיפורים. כי הנה, לא באיטיות שקע הכרך, ולא הזמן הוא שנשך ביוקרת עיר ומתוכה פוטם. לא, כי בקרב – כי בקרבות – הועם זכרה ולשדה נותץ. את הקרבות הוא מדמיין עכשיו, את זכר הפסדיו. ואיך עם כל קרב-מאסף את שארית צבאו נדרש אז להסיג, לשמור, לקבוץ ביחד מפחד לתבוסה סופית. ואיך סוף כל קרב סומן, לנצח, בתמרות עשן מגן הילדים, בדם וזעקות ברחבת השוק.

והאויב, זד, רוח חמקמק, באיטיות עיקשת כשורש מתחפר, פועל לאט. ולמה ימהר? הן תוצאת המערכה כבר ידועה לכל, הן כבר נפל גורל העיר. כך רובע רובע, בית בית, פושט באיטיות, הורס, שובר, שורף. וכבר נפלו חיילי הממלכה, ואף משמר המלך לקצווי תבל נפוץ. וכבר חרבו כל בתי העיר, ושבר חומותיה יעטר שדות.

על המגדל עומד המלך, בודד בארמונו, אשר לבד נשאר בנוי מכל מבני העיר. מרום גובהה של התצפית פרושה הארץ, והאופק – ממלוא ריבוא כוחות הנגד שבדרך רק משחיר.

יום שני, 4 באפריל 2011

רקורסיה

שגרה שקוראת לשגרה שקוראת לשגרה
שקוראת לשגרה;
תוכן מתכנס ומתקפל לתוך עצמו
אלפי בדיקות קטנות,
מאות חישובים;
בתום הבדיקה תוחזר תשובה:
אחד או אפס?